קפיצת הדרך: כף ורדה

ארכיפלג קטן באמצע האוקיינוס האטלנטי. עשרה איים שנוצרו כתוצאה מהתפרצויות געשיות, חמש מאות קילומטר מערבית לאפריקה. טבע פראי, שומם, שהתגלה על-ידי סוחרי עבדים פורטוגלים במאה ה-16 ושימש אותם כתחנת מעבר בדרך לעולם החדש. בין אוניה אחת שבאה מאפריקה ואחרת שעזבה לאמריקה היו גם מי שחשבו להשאר, ולנשים האפריקאיות ולסוחרי העבדים הפורטוגלים נולדו ילדי תערובת, קריאולים. כיום מתגוררים על האיים הצחיחים של כף ורדה כחצי מיליון איש, ומתוכם יצאו גם כמה סירנות שמושכות אותי לשם.

מי שהיתה כרטיס הכניסה שלי אל האי היא סֶזָריה אֶבו‏‏ֹרה, זמרת ענקית שכבר ביקרה פעמיים בישראל. פעם פעם, כשעוד הייתי קונה דיסקים, קניתי את café atlantico כמתנת יום הולדת לקרוב משפחה. מוזר לחשוב שהדיסק מ-1999 היה אז יחסית חדש. מי שלא מכיר אותה עדיין אולי יעדיף להתחיל מהשירים היותר מוכרים שלה — אבל בגלל שיש לה יחסית הרבה חשיפה חשבתי שנחמד לשים כאן רימיקס שעשה לה קארל קרייג, מאבות הדראם-נ-בייס של דטרויט שגם הוא הופיע כבר בישראל. חתיכת שידוך, הייתי אומר.

פתאום קפצה לי אסוציאציה שחיברה בין השיר שלה פֶטִי פָּאִי (יעני, "ארץ קטנה") וחילווה יא בלדי (יעני, "מתוקה היא ארצי") של דלידה. זה משהו שכמעט מסוכן להגיד, אבל יש משהו יפה באהבה למולדת.

הזמרת השניה היא מַיירה אַנדְרַדֶה, שאגב שידוכים בלתי-צפויים הכרתי אותה בזכות חבורה של ברזילאים מסאו פאולו שנקראים מוזיקה דה בולסו ("מוזיקת-כיס", כמו בספר-כיס). בהמשך הסתבר שהיא שיתפה פעולה עם הפרויקט של עידן רייכל בשיר אחד. עולם קטן. השיר כאן הוא בשפה המקומית, שגם היא קריאולית – כלומר, שילוב בין פורטוגזית מהמאה ה-16 ושפות מערב-אפריקאיות שונות שהתערבבו ביחד. מישהו ביוטיוב תרגם לאנגלית, והנה תרגום של חלק מהמילים לעברית:

עזבנו שנינו בשביל לעבוד בסאוֹ טוֹמֶה [עוד ארכיפלג ממערב לאפריקה שהיה תחת קולוניאליזם פורטוגלי, 4,000 ק"מ מכף ורדה], וסבלנו שם מהשפלה. את כל מה שהיה לי חלקתי איתך. ניסינו להרוויח מספיק בשביל לאכול, אבל לפעמים גם זה לא הספיק ונאלצנו לקחת את מה שאחרים נידבו לנו. טונוקה, זה לא חטא לאהוב אותך. אני לא יודע מה את מוכנה לתת לי, אבל אני יודע שאני רוצה רק את מה שבא ממך. טונוקה, טונוקה, זה מה שרציתי להגיד לך.

אחרונה לסיבוב הזה (ולא חסרות עוד) היא לוֹרה. היא נולדה בליסבון, פורטוגל, אבל היא מגדירה את עצמה לפי ההורים שלה — שניהם מהגרים מכף ורדה. זאת לא עובדה שקשורה לשיר, אבל זה תירוץ בשביל לספר על עוד אדם שחייו קשורים ביחסים בין מטרופול וקולוניה, על הקו בין פורטוגל ואפריקה.

אָמילקָר קַבְּרָל נולד ב-1924 תחת הקולוניאליזם הפורטוגלי בגינאה ביסאו, שמול חופיה נמצאים האיים של כף ורדה. המשפחה שלו עצמה היתה מעורבת — אביו היה מגינאה-ביסאו ואמו מכף ורדה — ובגיל שמונה הם עברו לאיים שם הוא למד בתיכון פורטוגלי. אחרי שקברל סיים את הלימודים ועבד כשנה בתור עיתונאי הוא זכה במילגה ללימודי אגרונומיה בליסבון, שם הוא בילה את שבע השנים הבאות. כשחזר לגינאה ב-1952 הוא עשה זאת כאיש מקצוע בהזמנת השירות החקלאי. כנראה שהם לא ידעו עם מי יש להם עסק: בשנותיו בפורטוגל קברל נהיה מרקסיסט והקים מספר קבוצות וארגונים למען שחרורה של אפריקה. תוך זמן קצר המושל הקולוניאלי קלט את הקטע וגירש אותו לאנגולה, שגם היא היתה תחת שלטון פורטוגלי. גם שם קברל לא חדל וחבר לחזית העממית לשחרור אנגולה. ב-1956 יחד עם אחיו לואיז ועוד מספר שותפים לדרך קברל הקים את המפלגה האפריקאית לשחרור גינאה וכף ורדה. הנה קברל מסביר למה:

הכוח השולט נהיה טרוריסט שמפציץ את האוכלוסיה האזרחית של ארצנו עם פצצות נפלם ואשלגן לבן […] אבל הם חייבים להכיר בחוסר היכולת שלהם לדכא את המאבק שלנו לחירות. […] שמעתי הרבה את השאלה "בשביל מה עצמאות?", ובכן, קודם כל, בשביל להיות עצמנו. בשביל להיות אפריקאים עם כל מה שמייחד אותנו, ולהשיג לעצמנו חיים טובים יותר […] אנחנו מאמינים שעצמאות תאפשר לנו לפתח את התרבות שלנו, לפתח את עצמנו, ולפתח את המדינה שלנו — ולשים סוף לסבל של העם. […] אנחנו רוצים עצמאות לא כי אנחנו גזענים […] אנחנו רוצים ליצור חיים שבהם לא ננוצל עוד על ידי זרים, וגם לא על ידי אפריקאים. בשבילנו אין קשר בין צבע העור והיכולת לנצל אנשים. […]  תמיד אמרתי שאנחנו מוכנים למשא ומתן. זאת חובתם של הפורטוגלים לקום ולהיענות לנו.

המפלגה של אמילקר קברל החלה את דרכה בשימוש באמצעים לא-אלימים לפנייה לשלטונות הקולוניאלים, ומשאלו לא נענו החלה בפעולות חבלה, שנהפכו למתקפות גרילה, שלבסוף הגיעו לשיא בהכרזת מלחמה ב-1963. את כלי הנשק וההכשרה קיבלו הלוחמים מברית המועצות, קובה, וסין, ואת הסיוע האזרחי והפוליטי הם קיבלו משבדיה. המלחמה, שנמשכה 11 שנים, גבתה אלפי הרוגים. הסיום המפתיע שלה, בין 1973-1974, אחרי הוידאו הבא:

השיר הזה הוא כבר קפיצה לפורטוגל, מחווה למי שהביאו סוף לדיכוי. כשהשיר, מאת ז'וזה ("צקה") אפונסו, הושמע ברדיו בצהרי ה-25 באפריל 1974 זה היה האות לצעירים הפורטוגלים ולקבוצת קציני צבא שמאליים לצאת לרחוב ולפתוח במהפכת הציפורנים שהפילה את הדיקטטורה הפשיסטית ששלטה במדינה. [לפי גרסה אחרת השיר המוסכם בכלל היה השיר הפורטוגלי באירוויזיון באותה השנה…] רק זה, למעשה, סיים את התוקפנות הפורטוגלית. כמה חודשים לפני כן גינאה הכריזה על עצמאות באו"ם — למרות התנגדות פורטוגל — וכמה חודשים לאחר מכן פורטוגל החדשה עזבה את כף ורדה.

קברל לא זכה לראות את הארץ המובטחת: בינואר 1973 הוא נרצח על ידי סוכן כפול.