ערב טוב. עכשיו, שיהיה ברור, אני לא מתמטיקאית, אבל הייתי רוצה לדבר על כמה מספרים שממש הטרידו אותי בזמן האחרון, ואלה המספרים אפס ואחד. נתחיל בבחינה של אפס.
אף אחד לא רוצה להיות אפס. להיות אפס זה להיות כלום, אף אחד, לשעבר, סתם איזה גוש.
מצד שני, כמעט כולם רוצים להיות מספר אחד. להיות מספר אחד זה להיות מנצח, בראש הערמה, בפסגה ממש. ונראה שיש איזו מין אובססיה לאומית עם המספר המסויים הזה.
לדעתי הבעיה עם שני המספרים האלה היא שהם פשוט קרובים מדי. נשאר מעט מאוד מקום לכל האחרים. הטווח פשוט לא מספיק. אז קודם כל אנחנו צריכים להפטר מהשיפוט הערכי שאנחנו מצמידים לשני המספרים האלה, ולהבין שלהיות אפס זה לא יותר טוב או יותר גרוע מאשר להיות מספר אחד.
כל זה בגלל שמה שאנחנו בעצם מסתכלים עליו פה הם בעצם אבני הבנין של העידן המודרני, עידן המחשב. כל דבר שאפשר לבטא במילים או במספרים בכל שפה שהיא יכול להיות מבוטא על-ידי השיטה הפשוטה הזאת. בקיצור, זה הכל כאן, כל השיטה האלפא-נומרית, מ-א' ועד ת', מאפס ועד האין-סוף של אינטיליגנציה דיגיטלית. הדוגמה הראשונה היא ביטוי של שתי האותיות הראשונות של המילה הראשונה מנאום גטיסבורג. הדוגמה השניה היא ביטוי של שתי הספרות הראשונות של הטלפון בבית שלי: הספרות הנותרות ניתנות לרכישה במהדורה מוגבלת של דיסקטים חתומים שאפשר לקנות בדוכן המזכרות בלובי. הדוגמה האחרונה היא ביטוי של קטע מוזיקלי, למעשה חלק מאקורד מהתיבה הראשונה של שיר שנקרא "היום של שארקי", שיר שהלחנתי בעצמי ושאולי תתעניינו לדעת שהולחן עם השיטה הזאת.
ואפשר לספור את זה ככה: ואפס, ואחד, ואפס, ואחד.
הקטע לקוח מסרט של אנדרסון, home of the brave, שצולם במופע בעיירה קטנה בניו ג'רזי ופורסם ב-1986.
אין עשן 