אמא יקרה,
אני תיכף עוזב לרומא. עכשיו זה בטוח. נתנו לי לכתוב לך את המכתב הזה בשביל להודיע על המעבר. אז מעכשיו ואילך תכתבי לי ברומא, עד שאני לא אודיע לך על העברה נוספת.
אתמול קיבלתי מכתב מקרלו [אחיו הצעיר של גראמשי], מה-5 במאי. הוא כתב לי שהוא ישלח אלי תמונה שלך: זה ישמח אותי מאוד. בקרוב צריכה להגיע אליך תמונה של דְליוֹ [הבן הבכור, בן 4] ששלחתי לך בדואר לפני כעשרה ימים.
אמא יקרה, אני לא רוצה לחזור שוב על מה שכבר כתבתי בניסיון להרגיע אותך לגבי מצב הגוף והרוח שלי. אני רוצה, בשביל להיות לגמרי רגוע, שלא תיבהלי או תוטרדי יותר מדי, יהיה מה שיהיה גזר הדין שיתנו לי. אני רוצה שיהיה לך ברור, גם בלב, שאני נאשם פוליטי ושאני אהיה גם אסיר פוליטי, ושאין לי ושלא תהיה לי לעולם סיבה להתבייש בכל זה. בסופו של דבר גם את המעצר וגם את גזר הדין הייתי מקבל בכל מקרה, כי מעולם לא הייתי מוכן לשנות את הדעות שלי, שבשבילן אני מוכן לא רק לשבת בכלא אלא אף להקריב את חיי. אמא יקרה, אני רוצה לחבק אותך חזק חזק כדי שתרגישי כמה שאני אוהב אותך וכמה שאני רוצה לנחם אותך על כל הסבל שגרמתי לך, אבל לא יכולתי לעשות דבר אחרת.
החיים הם כאלה, אמא שלי, יקרה, שלפעמים הילדים הקטנים גורמים לכאבים גדולים לאמהות שלהם, כי הם רוצים לשמור על הכבוד שלהם כבני אדם.
חיבוק חם,
נינו
אני אכתוב לך בקרוב מרומא. תגידי לקרלו שישאר שמח ושאני מודה לו מקרב לב.
נשיקות לכולם.
מכתב מספר 99, 10 במאי 1928
ג'וזפינה גראמשי, 1861-1932
שבוע מאוחר יותר גראמשי ניצב בפני בית המשפט הפאשיסטי שהוקם בפקודת מוסוליני שנה קודם לכן בעבורו ועוד 22 פעילים קומוניסטים. השופטים, כולם במדי צבא, גזרו את הדין בהתאם לבקשת התובע: "לעצור את המוח הזה ל-20 שנה". תשע שנים מאוחר יותר גראמשי, שהיה במצב בריאותי רעוע, ימות משחפת.
אין עשן 