שני קצרצרים של אדוּארדו גלֵאָנוֹ ושיר של קאיֶיה 13

החודש יצא לאור ספר חדש של אדוארדו גלאנו, מי שחיבר את אחד הספרים האהובים עלי, "הוורידים הפתוחים של אמריקה הלטינית". (התרגום לעברית לא הקפיד על האנטומיה, והכותרת שנבחרה החליפה ורידים בעורקים, אבל אני מקווה ששאר התרגום בסדר.) למי שלא קרא את "הוורידים הפתוחים" אני מצרף בסוף שיר של קיֶיה 13 ("רחוב 13") שפחות-או-יותר מסכם את מה שקורה בספר.

הספר החדש של גליאנו, "ילדי התקופה" (hijos de los dias) בנוי על גבי לוח שנה, שבו בכל יום יש סיפור-קטע-אנקדוטה שמתאים לו. בהמשך נתרגם קטעים נוספים.

18 בדצמבר, יום המהגר

אדם וחווה היו המהגרים הראשונים, הראשונים בהיסטוריה האנושית שנידונו להגר. לפי הגרסה הרשמית אדם פותה על ידי חווה. זאת היתה היא שהציעה לו את הפרי האסור, ובאשמת חווה שניהם גורשו מגן עדן.

אבל האם ככה זה היה? או שאדם עשה מה שעשה, כי ככה רצה?
אולי חווה לא הציעה דבר, וגם לא ביקשה ממנו דבר.
אולי אדם החליט לנגוס בפרי האסור אחרי שידע שחווה כבר אכלה ממנו.
אולי היא איבדה את הזכות לחיי נצח, ואדם בחר לחלוק בעונשהּ.
וזה הביא למוות, אבל מוות משותף.

28 בספטמבר, יום חופש המידע

אולי זה הזמן לזכור שחודש וקצת אחרי שפצצות אטום השמידו את הירושימה ונגסאקי העיתון ניו יורק טיימז הכחיש את השמועות שהפחידו את העולם.

ב-12 בספטמבר 1945 העיתון פרסם, בעמוד הראשון, מאמר פרי עטו של העורך לענייני מדע, וויליאם ל. לורנס. המאמר התייחס לחדשות המדאיגות והבטיח שאין קרינה רדיואקטיבית בערים שהיו לחורבות, ושרדיואקטיביות היא לא פחות משקר של התעמולה היפנית.

בזכות התגלית הזאת לורנס זכה בפרס פוליצר.

מאוחר יותר נודע שהוא קיבל שתי משכורות חודשיות: האחת מהניו יורק טיימז, והשניה ממשרד המלחמה של ארצות הברית.

אני,
אני זה מה שנשאר מאחור,
אני זה מה שהם שכחו לגנוב,
כפר חבוי בהרים.
יש לי עור עבה, אני חי בכל מזג אוויר,
אני מפעל מעלה עשן,
עובד אדמה בשביל הצריכה שלך.
חזית קרה באמצע הקיץ,
אהבה בימי כולרה, אחי.
השמש שנולדת והיום שמת,
עם השקיעות הכי יפות.
אני זה התפתחות, בבשר החי,
שיח פוליטי בלי רוק,
הפנים הכי יפות שראיתי מעודי,
אני זה התמונה של נעדר,
אני זה הדם שזורם בוורידים שלך,
אני זה חתיכת אדמה רצויה,
אני זה סלסלה של שעועית,
אני זה מרדונה נגד אנגליה, מבקיע שני גולים
אני זה מה שמניף את הדגל שלי,
רכסי ההרים שלי הם עמוד השדרה של העולם.
אני זה מה שלימד אותי אבא שלי,
מי שלא אוהב את המולדת שלו לא אוהב את אמא שלו.
אני זה אמריקה הלטינית,
עָם בלי רגליים שבכל זאת הולך.

אתה לא יכול לקנות את הרוח
אתה לא יכול לקנות את השמש
אתה לא יכול לקנות את הגשם
אתה לא יכול לקנות את החוֹם
אתה לא יכול לקנות את העננים
אתה לא יכול לקנות את הצבעים
אתה לא יכול לקנות את השמחה שלי
אתה לא יכול לקנות את הכאב שלי

יש לי את האגמים, יש לי את הנהרות,
יש לי שיניים, בשביל הרגעים שבהם אני מחייך.
השלג שמעטר את ההרים שלי,
יש לי את השמש שמייבשת, ואת הגשם שמרטיב.
מדבר שכולו שיכור מפוּלקֶה,
לשיר עם הקוֹיוֹט, זה כל מה שאני צריך.
יש לי ריאות בשביל לנשום כחול בהיר,
הגובה שמחניק,
אני השיניים הטוחנות, שלועסות עלי קוקה,
הסתיו עם העלים הנושרים,
טורי שיר שנכתבים תחת לילות זרועי כוכבים.
כרם עמוס ענבים,
קני סוכר תחת השמש בקובה,
אני הים הקריבי שצופה בבתים הקטנים,
עושה טקסים של מים קדושים,
הרוח שמסרקת את השיער שלי.
אני זה כל הקדושים שתלויים על צווארי,
הזיעה של המאבק שלי היא לא מלאכותית,
כי הדשן של האדמה שלי הוא אמיתי.

[פזמון, פעם בספרדית ופעם בפורטוגלית]

אתה לא יכול לקנות את השמש,
אתה לא יכול לקנות את הגשם,
(בוא נלך, נצייר לנו את הדרך. בוא נלך, יאללה)
אתה לא יכול לקנות את החיים שלי,
האדמה שלי לא למכירה.

אני עובד קשה, אבל עם כבוד,
כאן אנחנו משתפים, מה ששלי שלך.
העָם הזה לא קורס תחת הגלים,
ואם הוא ישבר אני אבנה אותו מחדש.
אני לא ממצמץ כשאני רואה אותך,
כדי שתזכור את שם המשפחה שלי.
מבצע קוֹנדוֹר פולש לקן שלי,
אני סולח אבל לעולם לא אשכח!

(יאללה הולכים)
כאן נושמים את המאבק,
(יאללה הולכים)
אני שר כי מקשיבים.

כאן אנחנו על הרגלים,
תחי אמריקה הלטינית!

אתה לא יכול לקנות את החיים שלי

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s