הנהגת בריאות הנפש, משה בן מימון

[12]

וידוע לאדוני, יאריך ה' ימיו, כי ההפעליות הנפשיות ישנו הגוף שינויים גדולים, מבוארים, נראים לכל, ואבאר את זה על ידי משל מעשי. תראה אדם חזק הבנין וקולו חזק וערב, ואור פניו מבריק. וכאשר יבוא לו פתאום דבר שימאסהו מיאוס גדול, יפלו פניו מיד, ויסור זהרם, ואור פניו ישונה וקומתו תשפל, וקולו יהיה צרוד ודק. ואם ירצה להרים קולו בכל כחו, לא יוכל, ויחלש כחו, ולפעמים יהיה נרעד מרוב חולשה, וגידיו הדופקים [עורקיו] יקטנו ויחלשו, וישתנו עיניו ויכבדו עליו עפעפיו מהניעם, ויתקרר שטח גופו, ותאבד תאות המאכל. סיבת כל אלה האותות — העמיק והכנס החום הטבעי והדם אל תוך [פנים] הגוף.

ובהפך מזה תראה אדם חלוש הגוף ומשונה המראה וקולו דק, וכאשר יבוא לו דבר [ש]ישמחהו שמחה גדולה, תראה אותו יחזק גופו [וירום] קולו ויאירו פניו ותמהר תנועתו, ויחזקו ויגדלו גידיו הדופקים, ויתחמם שטח גופו ותיראה השמחה והגילה בפניו ובעפעפיו. ועניניו מבוארים מאד, [עד שלא יוכל לכסותה], ואין צורך לחשוב הרבה כדי להכיר אם הוא שמח, אף אם לא ידבר כלל. וסיבת אלה המקרים כולם — תנועת החום הטבעי והדם אל שטח הגוף.

"מערכות", דן בְּקמיֶיר. לֶבֶד על נייר, 2012

וכן עניני בעלי הפחד והתקוה והתוחלת [הבטחון והשלוה] ידועים, וכן עניני התנועה בכל מחשבותיו, [הנואש] והמצליח מבוארים. כי פעמים מגיע האדם [הנואש] מיגונו לרע מזלו, עד שלא יראה למיעוט כח הראיה ועכירותו. ואולם המצליח יוסיף מאור עיניו תוספה מבוארת, עד שידמה, כי אור האויר הוסיף וגדל! וזה הענין מבואר, אין צריך להאריך בו.

[13]

ובעבור זה צוו הרופאים להשגיח בתנועות הנפשיות ולהסתכל בהם תמיד, ושיכוונו להחזיק אותן בשיווי-משקל בעת הבריאות ובכל חולי, ולא יקדימו להן הנהגה אחרת בשום פנים. ויחשוב הרופא, כי כל חולה — לבו צר, וכל בריא — רחב הנפש. ולכן יסלק מן החולה ההפעליות הנפשיות, המביאות לקוצר רוח, כי בזה תיארך בריאות הבריא, והוא הקודם ברפואת כל חולה, וכל שכן אם היה חוליו מיוחד בכחות הנפש ובכליהם, כחולי אשר בטרפשא [דיאפגרמה] או במוח [בעלי המחשבות העכורות והמלנכוליה]. כי ההשגחה בתנועות הנפשיות באלה חשובה יותר. וכן כל מי שיגבר עליו הדם [הדמיון] והמחשבה הארוכה [אובססיה], ובריחת החברה [אגורפוביה], מה שלא היה משפטו לברוח ממנה, או שירחיק האדם מה שהיה מקרבו קודם לכן [כגון תענוגים]. אלה כולם לא יקדים הרופא דבר לפני תיקון עניני נפשותם, בהסיר אלו ההפעליות.

[14]

ואולם הרופא באשר הוא רופא, לא יחפש ולא ישפוט מלאכת ידיעת חכמתו לדחות אלה ההפעליות! ואמנם אפשר שיושגו אלה הענינים מן הפילוסופיה והמוסרים התוריים. כי הפילוסופים, כאשר עשו ספרים במיני החכמות, כן חברו ספרים רבים בתיקון המידות ומוסרי הנפש, ולהקנות מידות נכבדות, עד שלא יבואו מהן כי אם פעולות טובות. והזהירו מפחיתות המידות, ולימדו דרך להסירן מהנפש כל מי שימצא בנפשו מאותה המידה הרעה, עד שיסיר הקנין ההוא המביא לכל הרעות. וכן מוסרי תורת המוסר, התוכחות והדינים, הלקוחים מן הנביאים, מנביאותם וטבעיהם או מהאחרונים וידיעת הנהגותיהם הטובות, יועילו לתקן מידות הנפש, עד שתגיע להם התכונה הנכבדת, עד שלא יבואו ממנה כי אם פעולות טובות. ולזה לא תמצא אלו ההפעליות שיעשו שינוי גדול, כי אם לפחותי העם, לאלה אשר אין להם חכמה וידיעת המידות הפילוסופיות ולא במוסרי תורת המוסר, כקטנים וכנשים וכשוטים שבעם.  כי אלה למורך נפשם יבהלו ויפחדו, ותמצאם, כאשר יגיע אליהם הנזק או תבוא אליהם צרה מצרות הזמן, ירבה פחדם, ויצערו ויבכו ויטפחו אל פניהם, ויכו החזה שלהם. ואפשר כי פעמים יגדל עליו הדבר עד שימות האדם הפחות ההוא פתאום או אחר זמן, לפי מה שישיגהו מן היגון והאנחה. וכן כאשר תבוא לאלה בני האדם הפחותים טובה מטובות הזמן, תגדל שמחתם בזה ויחשוב האדם הפחות ההוא למיעוט מוסר נפשו כי השיג טובה גדולה, ויוסיף להתאוות ולהתפאר ברוב מה שהשיג מהתענוג, ויתחמם בו וירבה צחקו ושמחתו עד שקצתם ימותו מגודל השמחה, כיון שנתכת ונמסה הרוח לרוב נטותה לחוץ פתאום, כמו שזכר גאלינוס. וסיבת כל זה רכות הנפש וסכלותה בדברים כהוויתם.

ואולם הלומדים והלוקחים מידות הפילוסופיה ותורת המוסר והתוכחות, הם יקנו לנפשם גבורה והם הגיבורים באמת, עד שלא תשתנה נפשם ולא תתפעל, כי אם מעט מזער. וכל מה שהיה האדם יותר לוקח מוסר, יתפעל יותר מעט בשני הענינים יחד, ר"ל בענין ביום הטובה ובענין וביום הרעה, עד שאם ישיג טובה גדולה מטובות העולם — והם אשר יקראום הפילוסופים הטובות המדומות — לא יתחמם בה ולא יגדל זה בעיניו ויחשוב לאַין הטובות ההן.

וכן כאשר יבוא לו נזק גדול וצרה מצרות הזמן — והם אשר יקראום הפילוסופים הצרות המדומות — לא יבהל ולא יפחד ויסבלם סבל טוב.

ואולם הגיע לאדם זאת התכונה בנפשו, בהסתכלות בדברים כהוויתם וידיעת טבעי המציאות, כי הגדולה שבטובות העולם לא תתמיד עם האדם כל ימיו, שהוא ענין פחות מאוד, בעבור כי הוא דבר כלה ונפסד בהגיע קץ האדם. כי מה יהיה לאדם אשר ימות כשאר בעלי חיים? וכן הגדולה שברעות העולם. כשיסתכל במוות, אשר אי אפשר להנצל ממנו, הנה הרעה ההיא קטנה מרעת המוות בלי ספק. ולזה ימעט השינוי לזאת הרעה, כי היא למטה מהרעה, אשר אי אפשר בלעדיה [המוות].

האנטומיה של מלנכוליה, רוברט בורטון. שער המהדורה מ-1638, אמן לא ידוע

[15]

וכדין והאמת קראו הפילוסופים טובות העולם ורעותיו — טובות מדומות או רעות מדומות. כי כמה טובות מטובותיו ידמה ויחשוב שהן טובות והן רעות באמת, וכמה מרעותיו ידמה שהן רעות והן טובות באמת. למשל, כמה פעמים קבץ האדם ממון רב והשיג לגדולה ומלכות גדולה, והיה הדבר ההוא סיבה להפסד גופו ואבדת נפשו בהרגילו את נפשו במידות מגונות וקיצור ימיו ובהתרחקו מהשם יתברך, אשר הדבקות בו היא הטובה האמיתית! וכמה פעמים נורש העשיר ומלך אבד מלכותו, והיה הדבר ההוא סיבה לתקן גופו ולהשלים נפשו במידות נכבדות, ולהאריך ימיו ולקרבו אל השם בוראו, ולדביקה בו אשר היא לו הטובה הנצחית לעד!

[16]

ואולם אמר העבד, יאריכו ימיו או יקצרו, כי כן היא דעת הרופאים והפילוסופים וקצת בעלי התורות שקדמו לדת הישמעאלים.

ובכלל, רוב מה שיאמר העם שהוא טובה, הוא רעה באמת, ורוב מה שיחשבו שיהיה רעה, הוא טובה באמת. ואין כוונת זה המאמר לבאר אמיתת אלו הענינים ולפרש אותם או ללמד דרכיהם, כי כבר חובר בזה הרבה בכל זמן ובכל אומה חכמה שתעיין בחכמות העיוניות.

[17]

ואולם רמז העבד זה הרמז, כדי לעורר ולהרגיל הנפש לקבל מעט במיעוט ההתפעלות בהסתכלו בספרי-המידות ההם ובמוסרי התורות והתוכחות והדינים, אשר אמרו אותם המשכילים, עד שתתחזק הנפש ותכיר ותדע האמת שהיא אמת והבטל שהוא בטל, וימעטו ההתפעלויות בנפשו, ותהיה נעדרת מחשבתו הרעה, ותסור התבודדותו והתרחקותו מהחברה, ותרחב הנפש, עד היות נפשו באיזה טבע שתהיה. ובכאן ההסתכלות גרידא טובה מאוד, ימעטו בו המחשבות הרעות והיגונות והאנחות. ואפשר שיבטלו לגמרי, כאשר ישים זאת ההסתכלות נגד עין שכלו. וזה, כי כל מה שיחשוב האדם ויכאב למחשבתו, ויחדש לו יגון ואנחה ואבל, לא ימנע זה מהיות אחד משני דברים: א) או שיחשוב בדבר שעבר, כמו שיחשוב בה שעבר עליו, כאבידת ממון שהיה אצלו או מיתת אדם, שיכאב ליבו עליו; ב) או שיחשוב בענינים העתידים ליפול, ויפחד שיבואו, כמי שיחשוב וידמה שיפול עליו נזק מהנזקים.

[18]

וידוע עם הסתכלות השכלית, כי המחשבה במה שהלך ועבר לא תועיל כלום בשום ענין, והאבל והיגון על הענינים שעברו הם מפעולות חסרי השכל. ואין הפרש בין האדם  שיתאונן בעבור ממון שאבד והדומה לו, או שיתאונן בעבור היותו אדם ולא מלאך או כוכבה והדומה לזה מהמחשבות המנעות.

[19]

ואומנם, המחשבה המביאה לקוצר הנפש, במה שיפול ויבוא בעתיד, ראוי להניחה גם כן בזה ההשתכלות: כי כל מה שיפחד האדם שיפול עליו, הוא מצד האפשר. אפשר שיהיה ואפשר שלא יהיה. וכמו שיכאב וידאג שמה יהיה מה שפחד ממנו, כן ראוי, שירחיב נפשו בבטחון השם יתברך. ובזאת ההסכמה אפשר שיבוא ההפך ממה שפחד שיבוא עליו. כי מה שפחד שיבוא עליו וגם הפכו — שניהם אפשריים.

זה הוא שיעור מה שראה העבד שהוא צריך אליו בזה השער.

מתוך "כתבים רפואיים" למשה בן מימון.
תרגום משה אבן-תבון, עם השלמות על-ידי זיסמן מונטנר.
הוצאת מוסד הרב הקוק בהשתתפות ההסתדרות הרפואית בישראל, 1957