ההצהרה השישית מג'ונגל לקנדונה, צבא הזאפאטיסטים לשחרור לאומי

אלו הן המילים הפשוטות שלנו, שמחפשות להדהד בלבבות של אנשים פשוטים וצנועים כמונו, אבל, כמונו, שיש בהם מרדנות וכבוד. אלו הן המילים הפשוטות שלנו, שנכתבות בשביל לבחון לאן הובילה הדרך שלנו, ואיפה אנחנו נמצאים עכשיו. המילים האלה נכתבות בשביל להסביר איך אנחנו רואים את העולם ואת הארץ שלנו. הן נכתבות כדי לומר מה אנחנו חושבים לעשות ואיך אנחנו מתכוונים לעשות אותו, ובשביל להזמין אלינו אנשים נוספים שנמצאים איתנו בדבר הגדול שנקרא מקסיקו, והדבר הגדול יותר שנקרא העולם. אלו הן המילים הפשוטות שלנו, שנכתבות על מנת להעיד בפני כל הלבבות הכנים והאצילים על מה שאנחנו רוצים במקסיקו ובעולם. אלו הן המילים הפשוטות שלנו, מפני שהרעיון שלנו הוא לקרוא לכל מי שהם כמונו, ולאחד אותנו יחד איתם, בכל מקום בו הם חיים ונאבקים.

צבא הזאפאטיסטים לשחרור לאומי. המחשה

 1. מי אנחנו

אנחנו הזאפטיסטים מצבא הזאפאטיסטים לשחרור לאומי (EZLN), אפילו שלפעמים קוראים לנו ניאו-זאפטיסטים. טוב, אנחנו הזאפאטיסטים התקוממנו באחד בינואר 1994 בגלל שנמאס לנו מכל הדברים הרעים שעשו בעלי הכוח — שרק השפילו אותנו, שרק שדדו, כלאו והרגו אותנו — בגלל ששום דבר שאנחנו אומרים לא משפיע. לכן אמרנו "די!", יעני, שלא ניתן להם להתייחס אלינו כאילו שאנחנו נחותים מחיות. לכן גם אמרנו שאנחנו רוצים דמוקרטיה, חירות וצדק בשביל כל המקסיקאים, בזמן שהתרכזנו בעיקר בעמים האינדיאנים. קרה שכמעט כולנו בצבא הזאפאטיסטים ילידים טהורים מכאן, צ'יאפאס, אבל אנחנו לא מעוניינים להאבק רק למען טובתנו האישית, או רק למען הילידים בצ'יאפאס, או רק למען העמים הילידים במקסיקו, אלא שאנחנו מעוניינים להאבק יחד עם כל האנשים שהם צנועים ופשוטים כמונו, ושיש להם צרכים גדולים, ושסובלים מהניצול והשוד מידי העשירים וההממשלות הרעות שלהם כאן במקסיקו שלנו ובמדינות אחרות בעולם.

הסיפור הפצפון שלנו הוא שאנחנו עייפים מהניצול מידי העשירים, ושאנחנו מתארגנים בכדי להגן על עצמנו, ובשביל להאבק למען הצדק. בתחילת הדרך לא היינו רבים, והתחלנו ללכת אחד לצד השני תוך כדי שאנחנו מדברים ומקשיבים לאנשים אחרים כמונו. עשינו את זה בסתר במשך שנים רבות, בלי לעשות רעש. יעני, איחדנו את הכוח שלנו בשקט. אחר עשר שנים כאלה, ואחרי שכבר גדלנו, נהינו ככה אלפים רבים. הכנו את עצמו היטב עם הפוליטיקה והנשק והתמרונים, ובזמן שהעשירים חגגו במסיבה לכבוד השנה החדשה ירדנו לערים שלהם ושם תפסנו אותם — ועזבנו אותם כשאנחנו אומרים להם שאנחנו כאן, ושהם צריכים לקחת אותנו בחשבון. אז בתגובה העשירים שלחו את כוח המחץ שלהם ושלחו עלינו את הצבאות הגדולים שלהם שיגמרו אותנו, כמו שהם תמיד עושים כשהעשוקים מתמרדים. אבל שום דבר לא יגמור אותנו, כי התכוננו היטב לפני המלחמה, ונהיינו חזקים בהרים שלנו. הצבאות שלהם הלכו לשם לחפש אותנו ולירות עלינו את הכדורים והפצצות שלהם, והם כבר הכינו את התוכניות שלהם להרוג את כל הילידים אחת ולתמיד כי הם מתקשים להבדיל מי הוא זאפאטיסט ומי לא. ואנחנו רצנו ונלחמנו כמו שעשו מי שבאו לפנינו, נלחמנו ורצנו מבלי שנכנענו, מבלי שנשתנה, מבלי שנכנע.

אז האנשים מהערים יצאו לרחובות והחלו עם הקריאה שלהם לסיים עם המלחמה. אז ככה בגלל שעצרנו את עצמנו מהמלחמה שלנו והקשבנו לאחים ולאחיות האלה מהעיר, שאמרו לנו שאנחנו צריכים לנסות להגיע להסדר, או אולי להסכם עם הממשלות הרעות בשביל לפתור את הבעיה בלי שזה יגמר בטבח. אז ככה אנחנו התחשבנו במה שהאנשים אמרו, כי האנשים האלה זה מה שאנחנו קוראים לו "העם", יעני, העם המקסיקאי. אז ככה מצד אחד הצתנו את האש, ומהצד השני שלפנו את המילים שלנו.

התוצאה היתה שהממשלות אמרו שהן יתנהגו יפה ושהן יפתחו בדיונים ושהן יחתמו על הסכמים ושהן הולכות לקיים אותם. ואנחנו אמרנו שכל זה סבבה, אבל שגם יהיה טוב שנכיר את האנשים שיצאו לרחובות בשביל לעצור את הלחימה. אז בזמן שניהלנו דיונים עם הממשלות הרעות גם דיברנו עם האנשים האלה, וראינו שרובם הם אנשים צנועים ופשוטים כמונו, וגם הם וגם אנחנו הבנו למען מה אנחנו נלחמים. לאנשים האלה אנחנו קוראים “החברה האזרחית” בגלל שרובם לא היו חברים במפלגות אלא שהם היו אנשים רגילים ועסוקים, וכמונו, אנשים פשוטים וצנועים.

אבל בסופו של דבר הממשלות הרעות לא רצו בפתרון, אלא רק לעשות לנו תרגיל ככה שנדבר ונחתום על הסכמים בזמן שהם יכינו את המתקפה שלהם שתחסל אותנו בבת אחת. ואז הם תקפו אותנו כמה פעמים, אבל הם לא ניצחו אותנו כי אנחנו התנגדנו להם ואנשים רבים מכל העולם הפגינו בסולידריות איתנו. אז הממשלות הרעות חשבו שהבעיה היא שהרבה אנשים רואים את מה שקורה עם צבא הזאפאטיסטים, והם התחילו לעשות את עצמם כאילו שלא קורה שום דבר. אז הם הקיפו אותנו בגדר וקיוו שבגלל שההרים שלנו כל כך רחוקים אז האנשים ישכחו מאיתנו. וכל כמה זמן הממשלות הרעות ניסו לבחון אותנו ולהטעות אותנו ולהתקיף אותנו, כמו בפברואר 1995 כשהם הביאו עלינו כוחות גדולים שלא הצליחו לשבור אותנו בגלל — כמו שהם הודו אחר כך — שלא היינו לבד והיו הרבה אנשים שעזרו לנו ושנאבקנו היטב.

צבא הזאפאטיסטים פולש לבסיס צבא מקסיקו

אז הממשלות הרעות נאלצו לחתום על הסכמים עם צבא הזאפאטיסטים, ולהסכמים האלה קוראים "הסכמי סן אנדרס" בגלל ש"סן אנדרס" זה השם של הכפר שבו נחתמו ההסכמים. במשא ומתן שהוביל להסכמים האלה לא היינו לבד, כי הזמנו הרבה אנשים וארגונים שנאבקו ונאבקים למען העמים הילידים של מקסיקו, וכולם אמרו את מה שהיה להם לומר, וכולנו ביחד הסכמנו על העמדה שלנו מול הממשלות הרעות. וככה התקיים המשא ומתן, כשמצד אחד היו הממשלות ומהצד השני לא רק הזאפאטיסטים אלא גם העמים הילידים של מקסיקו שתמכו בהם. ואז בהסכמים האלה הממשלות הרעות אמרו שהן הולכות להכיר בזכויות של העמים הילידים של מקסיקו ושהן הולכות לכבד את התרבויות שלהם, ושאת כל זה הן יעגנו בחוקה. אבל החל מהרגע שהממשלות הרעות חתמו הן עשו את עצמן כאילו שהן שכחו מזה, והשנים חלפו ושום דבר ממה שנחתם לא מומש. להפך, הממשלה תקפה את העמים הילידים כדי שהם יסגו מהמאבק, כמו שקרה ב-22 בדצמבר 1997 כשהם הרגו 45 גברים, נשים, זקנים וטף בכפר בשם אקטאל. הפשע הנורא הזה לא ישכח בקלות, והוא גם מוכיח שלממשלות הרעות אין את האומץ לתקוף ולרצוח את מי שנאבק נגד אי-הצדק. ועם כל זה אנחנו הזאפאטיסטים הוצאנו את הלב בשביל למלא אחרי ההסכמים, ונאבקנו בהרים שבדרום-מזרח מקסיקו.

אז התחלנו לדבר עם עמים ילידים נוספים והארגונים שלהם, והסכמנו איתם שאנחנו הולכים להאבק ביחד למען אותה המטרה, למען ההכרה בזכויות שלהם ובתרבות הילידים. וגם אז עזרו לנו הרבה אנשים מכל העולם, וביניהם גם אנשים מאוד מכובדים שהמילה שלהם כבדת משקל כי הם אינטלקטואלים, אמנים ומדענים ממקסיקו ומכל העולם. אחרי זה גם קיימנו מפגשים בינלאומיים, כלומר ישבנו לשיחה עם אנשים מאמריקה ומאסיה ומאירופה ומאפריקה ומאוקיאניה, וככה הכרנו את המאבקים שלהם ואת החיים שלהם. למפגשים האלה קראנו "מפגשים אינטרגלקטיים" סתם בשביל שזה ישמע קצת מצחיק, וגם בגלל שהזמנו שיבואו לבקר מכוכבים אחרים, אפילו שבסוף לא הגיע אף אחד, או שהגיע אבל שלא הציג את עצמו כמו שצריך.

מה שקרה בסוף זה שהממשלות הרעות לא עשו דבר, אז החלטנו ללכת ולדבר עם המון מקסיקאים כדי שהם יעזרו לנו. הדבר הראשון שעשינו, ב-1997, היה צעדה לעיר מקסיקו, צעדה שנקראה "צעדת ה-1,111" כי כי השתתפו בה חברים וחברות מכל הכפרים הזאפאטיסטים — אבל הממשלה המשיכה להתעלם מאיתנו. אחרי זה, ב-1999, קיימנו משאל בכל רחבי המדינה וראינו שרוב האנשים מסכימים עם הדרישות של העמים הילידים — אבל הממשלות הרעות המשיכו להתעלם מאיתנו. בהמשך, ב-2001, קראנו לקיים את "הצעדה בשביל הכבוד של הילידים" שזכתה לתמיכה של מיליוני מקסיקאים וגם מארצות אחרות, צעדה שהגיעה עד למקום שבו יושבים הנבחרים והסנטורים, מה שנקרא קונגרס האומה, בשביל לדרוש מהם את ההכרה בילידים המקסיקאים.

אבל התוצאה היתה שלילית. הפוליטיקאים ממפלגת השלטון בזמנו, PRI, חתמו יחד עם מפלגות האופוזיציה PAN ו-PRD על הסכם שבו הם החליטו לא להכיר בזכויות ובתרבות הילידית. זה היה באפריל 2001, וככה הפוליטיקאים הראו בבהירות שאין בהם שמץ הגינות או בושה, ושהם רק חושבים איך להרוויח כסף טוב כמו הממשלות הרעות שהם. צריך להזכיר את זה כי עוד תראו שהם עוד יגידו שהם הולכים להכיר בזכויות הילידים, אבל זה שקר שהם מספרים רק כדי שנצביע בשבילם — אבל כבר היתה להם את ההזדמנות שלהם והם לא עמדו בה.

ככה זה היה שהבנו שהדיון והמשא ומתן עם הממשלות הרעות של מקסיקו הוא מיותר. כלומר, הבנו שאין טעם בזה שאנחנו מדברים עם הפוליטיקאים כי לא הלב שלהם ולא המילים שלהם במקום הנכון, כי הם עקומים ומוכרים הבטחות שווא ושקרים. כלומר, אם יגיע לידי הפוליטיקאים מה-PRI, PAN, או PRD חוק שלא משרת אותם אז הם יהרגו אותו בדיונים, ויאשרו אותו רק אחרי שהם יוודאו שאין לו שיניים. מאז החלטנו לא לקיים מגע עם הכוחות הממשלתיים, כי הבנו שהדיון והמשא ומתן יכשלו באשמת המפלגות האלה. ראינו שלא איכפת להם מהדם שנשפך, מהמתים, מהסבל, מההפגנות, מהמשאלים העממיים, מההכרזות הלאומיות והבינלאומיות, מהמהפגשים, מההסכמים, מהחתימות, מהפשרות. זה לא רק שהמעמד הפוליטיקאים סגר, פעם נוספת, את הדלת בפני העמים הילידים: הוא גם מחץ את האפשרות לפיתרון של המלחמה בדרכי שלום, של דיונים והסכמות.

אז ככה ראינו את כל זה, וחשבנו עם הלב מה זה שאנחנו הולכים לעשות.

והדבר הראשון שראינו זה שהלב שלנו הוא לא כמו שהוא היה קודם, כשרק התחלנו במאבק שלנו, אלא שהוא נהיה גדול יותר בזכות זה שנגענו בלבבות של הרבה אנשים טובים. וגם ראינו שהלב שלנו הוא פגוע יותר, שהוא פצוע יותר. זה לא שהפצע הזה הוא בגלל שהממשלות הרעות עבדו עלינו, אלא בגלל שכשנגענו בלבבות של אחרים אז גם נגענו בכאב שלהם. יעני, ראינו את עצמנו במראה.

2. איפה אנחנו עכשיו

אז כמו הזאפאטיסטים שאנחנו חשבנו שזה לא מספיק לקיים דיונים עם הממשלה, אלא שצריך להמשיך להאבק נגד הפוליטיקאים הטפילים האלה. צבא הזאפאטיסטים החליט לקיים, לבדו ומהצד שלו של הדברים (יעני, "באופן חד-צדדי") את הסכמי סן אנדרס ולהכיר בזכויות ובתרבות הילידים. במשך ארבע שנים, מ-2001 ועד מחצית 2005, הקדשנו את עצמנו לזה ולדברים אחרים שתיכף נספר.

משרדי הממשלה הטובה במועצה האוטונומית אובנטיק. צ'יאפאס, מקסיקו

טוב, אז נתחיל מזה שהקמנו את המועצות האזוריות האוטונומיות המהפכניות של הזאפאטיסטים, שנהיו לארגון של העמים הילידים בשביל לשלוט ולהישלט, בשביל לעשות אותם חזקים יותר. השיטה הזאת של שלטון אוטונומי לא הומצאה על ידי צבא הזאפאטיסטים — זה דבר שהתקיים במשך מאות שנים של מאבק ילידי והיה חלק מהניסיון של הזאפאטיסטים עצמם, והוא מהווה את השלטון העצמי של הקהילות. יעני, זה לא שמישהו מגיע מבחוץ בשביל לשלוט אלא העמים עצמם שמחליטים, בינם לבין עצמם, מי זה שהם רוצים שישלוט ואם הוא לא מציית להם הם מעיפים אותו.

אחרי זה ראינו שלא התקיים שיוויון בין המועצות האוטונומיות השונות כי חלק זכו להתקדם בעזרת החברה האזרחית, ואחרות הוזנחו. יעני, היה חסר ארגון שיעשה שיהיה יותר שיוויון. גם ראינו שהצבא הזאפאטיסטי, עם החלק הפוליטי-צבאי שלו, עירב בהחלטות שלו דברים שנגעו לרשויות הדמוקרטיות, מה שנקרא "האזרחים". הבעיה עם זה היא שהחלק הפוליטי-צבאי של צבא הזאפאטיסטים הוא לא דמוקרטי אלא חלק מהצבא, וחשבנו שזה לא טוב שלמעלה נמצא הצבא ולמטה הדמוקרטיה, כי זה לא שהצבא צריך להחליט בעבור הדמוקרטיה אלא להפך — שהדמוקרטיה תצווה והצבא ימלא פקודות. או שאולי עדיף שאף אחד לא יהיה למטה והכל יהיה באותו המישור, בלי צבא, ובשביל זה הזאפאטיסטים הם חיילים על מנת שלא יהיו יותר חיילים. טוב, בכל מקרה, בעקבות הבעיה הזאת התחלנו להפריד בין החלקים הפוליטים-צבאיים והארגונים האוטונומים והדמוקרטים של הקהילות של הזאפאטיסטים. החלטות שקודם התקבלו בצבא הזאפאטיסטים עברו בהדרגה לידיים של הרשויות שנבחרו באופן דמוקרטי בכפרים. זה מסוג הדברים שקל להגיד, אבל בפועל זה היה מאוד מסובך, כי הדברים היו מקובעים במשך הרבה שנים — קודם עם ההכנות למלחמה, ואחרי כן בתקופת המלחמה — וככה כבר נוצרו הרגלים רעים. אבל כמו שרצינו ככה עשינו, כי זאת הדרך שלנו, שאנחנו אומרים ואחר כך מבצעים את מה שהבטחנו. ככה נולדו המועצות של הממשלה הטובה, באוגוסט 2003.

[…]

במשך ארבע שנים צבא הזאפאטיסטים העביר לידי המועצות של הממשלה הטובה את כל הסיוע והקשרים שנוצרו במשך שנות המלחמה וההתנגדות. באותו הזמן צבא הזאפאטיסטים סייע בעצמו עם תמיכה פוליטית וכלכלית לקהילות הזאפאטיסטים, מה שאפשר להם להתקדם עם פחות קשיים בבנייה של האוטונומיה שלהם ולשפר את תנאי המחיה. זה לא הרבה, אבל זה יותר ממה שהיה לפני ההתקוממות בינואר 1994. מי שיבדוק בכל המחקרים האלה שממשלות עושות יראה שהקהילות הילידיות היחידות ששיפרו את תנאי המחיה שלהם, יעני הבריאות, חינוך, תזונה, מגורים, היו הקהילות בשטחים הזאפאטיסטים. כל זה התאפשר בזכות התמיכה שהתקבלה מצד אנשים טובים ואצילים מקרב "הקהילות האזרחיות" והארגונים שלהם מכל רחבי העולם. זה כאילו שכל האנשים האלה הפכו את הסיסמה "עולם אחר הוא אפשרי" למציאות, במעשים שלהם, לא רק במילים גרידא.

מאז ראינו התקדמות יפה. עכשיו יש יותר חברים וחברות שלומדים איך להיות ממשלה. וגם, אפילו שזה זז לאט לאט, יש יותר נשים שנהיות מעורבות בעבודה הזאת, למרות שעדיין הן לא זוכות למלוא הכבוד של מי ששותפות למאבק. גם שיתוף הפעולה בין מועצות הממשלה הטובה השתפר, כמו גם התיאום בין הפרוייקטים השונים בקהילות והשיוויון בחלוקה של התמיכה שמגיעה מהקהילה האזרחית מכל רחבי העולם.

חמושות ומוכנות

[…]

במשך 12 שנה צבא הזאפאטיסטים נאבק במלחמה, בהתקפות הצבא, בהתקפות פוליטיות, אידיאולוגיות וכלכליות, במצור ובחטיפות וברדיפות — והם לא הצליחו לנצח אותנו ואנחנו לא מכרנו את עצמנו אלא להפך, התקדמנו הלאה. הרבה חברים מהרבה מקומות שונים הצטרפו למאבק ובזכות זה אחרי כל השנים האלה במקום להיות חלשים יותר נהינו חזקים יותר. כמובן שיש עוד בעיות בהפרדה בין החלקים הצבאיים-פוליטים והאזרחיים-דמוקרטים, אבל יש דברים חשובים — כמו המטרות שלשמן אנחנו נאבקים — שממשיכות לנצח.

אחרי שחשבנו על זה הרבה והתבוננו עמוק בלב הגענו למסקנה שאנחנו נמצאים במקום שממנו אי אפשר להתקדם הלאה, ויותר מזה, שאנחנו עלולים להפסיק את כל מה שהשגנו אם נשאר כמו שאנחנו ולא נעשה עוד בשביל להתקדם. יעני, הגיעה השעה להסתכן מחדש ולצעוד בגבורה קדימה.  ברגע שנדע להתחבר לעוד קבוצות חברתיות שסובלות מאותו המחסור כמונו אנחנו נהיה מסוגלים להמשיך ביחד הלאה. הצעד הבא קדימה במאבק יהיה אפשרי רק אם היליד יתחבר יחד עם הפועלים, האיכרים, הסטודנטים, המורים, השכירים. יעני, עם העובדים בעיר ובכפר

3. איך אנחנו רואים את העולם

עכשיו אנחנו הולכים להסביר לכם איך אנחנו, הזאפאטיסטים, רואים את מה שקורה בעולם. טוב, אנחנו רואים שכרגע הקפיטליזם הוא זה שהכי חזק. הקפיטליזם הוא מערכת חברתית, הוא הצורה שבה מאורגנים הדברים והאנשים בחברה, שבה מאורגן למי יש ולמי אין ומי שולט ומי נשלט. בקפיטליזם יש מי שיש להם הון, יעני, כסף ומפעלים וחנויות ושדות חקלאיים ועוד הרבה דברים, ואחרים שאין להם דבר חוץ מהכוח שלהם והידע שלהם שאיתו הם עובדים. ובקפיטליזם מי ששולטים הם אלה שיש להם את הכסף והדברים, ונשלטים הם מי שאין להם כלום חוץ מהיכולת לעבוד.

אז הקפיטליזם זה כשיש מספר קטן של אנשים שיש להם עושר גדול, אבל זה לא בגלל שהם זכו באיזה פרס, או שהם מצאו אוצר, או שהם קיבלו ירושה או משהו, אלא שאת העושר הזה הם השיגו באמצעות ניצול של עבודה של אחרים. יעני, שהקפיטליזם מבוסס על הניצול של העובדים, כלומר, שמנצלים את העובדים ולוקחים את כל מה שרק אפשר מהרווחים שהם מפיקים. כל זה נעשה באי-צדק, בגלל שלעובד לא משלמים את שווי העבודה שלו, אלא נותנים לו משכורת כדי שהוא יוכל לאכול קצת וטיפה לנוח, וביום למחרת הוֹפּ לחזור לעבוד אצל הבוס שלו, בין אם בעיר ובין אם בכפר.

הקפיטליזם מפיק את העושר שלו גם באמצעות בזיזה, יעני שוד, לכי הוא לוקח מאחרים את מה ששייך להם: למשל אדמות ומשאבי טבע. כלומר, הקפיטליזם זאת שיטה שבה השודדים הם חופשיים, ועוד מעריצים אותם כאילו שהם היו דמויות למופת.

ובנוסף לניצול ולבזיזה, הקפיטליזם גם מדכא כי הוא כולא והורד את מי שמתקוממים נגד אי-הצדק.

הדבר שמעניין את הקפיטליזם יותר מכל הן הסחורות, כי כשקונים ומוכרים אותן הן מפיקות רווחים. אז הקפיטליזם הופך את הכל לסחורות. הוא הופך את האנשים לסחורה, כמו גם את הטבע, התרבות, ההיסטוריה, והתודעה. לפי הקפיטליזם צריך שאפשר יהיה לקנות ולמכור את הכל. והכל מוסתר מאחורי סחורות כדי שלא נוכל לראות את הניצול שמעורב בו. וככה אפשר למכור ולקנות את הסחורות בשוק. התוצאה היא שהשוק, מעבר לזה שהוא מאפשר למכור ולקנות, גם משמש בשביל להסתיר את הניצול של העובדים. למשל, בשוק אנחנו רואים את הקפה כשהוא כבר ארוז בשקית או צנצנת קטנה ויפה, אבל אנחנו לא רואים את החקלאי שיגֶע בשביל לקטוף את פולי הקפה, ואנחנו לא רואים את הספסר שמשלם לו כמעט כלום בשביל העבודה שלו, ואנחנו לא רואים את העובדים במפעל שמוציאים ת'נשמה בשביל לארוז את הקפה. או שאנחנו רואים נגן מוזיקה והוא נראה לנו טוב כי יש לו סאונד טוב, אבל אנחנו לא רואים את הפועלת בסדנת היזע שעמלה במשך שעות בשביל לחווט את כל החלקים של המכשיר וששילמו לה שכר עלוב, שאותו היא צריכה להוציא על תחבורה כי היא גרה רחוק, וכל יום כשהיא נוסעת לעבודה היא מסתכנת שיחטפו או יאנסו או יהרגו אותה, כמו שקורה בחוּאַרֵז, במקסיקו.

יעני, שבשוק אנחנו רואים סחורות, אבל אנחנו לא רואים את הניצול שהיה כרוך בייצור שלהם. לכן הקפיטליזם צריך הרבה שווקים… או שוק ענק, שוק עולמי.

אז מה שקורה זה שהקפיטליזם כיום הוא לא כמו פעם, כשהעשירים הסתפקו בניצול של העובדים בארצות שלהם, היום יש לנו את מה שנקרא גלובליזציה ניאוליברלית. יעני, בגלובליזציה הזאת העובדים לא מנוצלים בכל מדינה בנפרד, אלא שהקפיטליסטים מנסים לשלוט בעולם כולו.

[…]

הניאוליברליזם זאת הרעיון שהקפיטליזם חופשי לשלוט בעולם, ושצריך להכנע לו ולהתאים את עצמנו בלי לעשות צרות, יעני, בלי למרוד בו. יעני, זאת התיאוריה, תוכנית הפעולה של הקפיטליזם הגלובלי. לניאוליברליזם יש תוכניות פעולה כלכליות, פוליטיות, צבאיות, ותרבותיות. בכל התוכניות שלו המטרה היא לשלוט בכולם, ומי שלא יציית אז מדכאים ומרחיקים אותו כדי שהוא לא יעביר הלאה את הרעיונות המרדניים שלו לאחרים.

אז בגלובליזציה הניאוליברלית הקפיטליסטים הגדולים שחיים במעצמות, כמו ארצות הברית, רוצים שכל העולם יהיה כמו מפעל ענק שמייצר סחורות וכמו שוק ענק לקנות ולמכור בו את העולם כולו, ולהסתיר את הניצול של כולם. אז הקפיטליסטים הגלובליים דוחפים את עצמם לכל מכל, לכל מדינה ומדינה, בשביל לעשות עסקאות ענק, יעני, לנצל את כולם בגדול. אחרי זה לא אכפת להם מכלום, והם עושים מה שבא להם. יעני, הם ממשיכים לכבוש עוד מדינות. בגלל זה אנחנו, הזאפאטיסטים, אומרים שהגלובליזציה הניאוליברלית היא מלחמה שבה מנסים לכבוש את כל העולם, מלחמת עולם, מלחמה שהקפיטליזם התחיל בה בשביל להשיג שליטה עולמית. לפעמים הכיבוש הזה נעשה עם צבאות שפולשים למדינה ומשתלטים עליה בכח, אבל לפעמים זה נעשה באמצעים כלכליים, יעני, שהקפיטליסטים הכבדים מעבירים את הכסף שלהם ממדינה אחת לאחרת או שהם מלווים כסף בתנאי שיצייתו לכל מה שהם אומרים. יחד עם הכסף באים הרעיונות שלהם, יעני, התרבות הקפיטליסטית שהיא התרבות של סחורות, של רווחים, של השוק.

אחרי זה הכובש, הקפיטליזם, עושה בדיוק מה שהוא רוצה. יעני הוא הורס ומשנה  את מה שלא מתאים לו ומעיף את מי שמעכב אותו. בין מי שמעכבים אותו, לדוגמה,  יש את מי שלא מייצרים ולא קונים ולא מוכרים סחורות, או את אלה שמתקוממים נגד הצו הזה. את אותם אלה שלא משרתים את הקפיטליזם, אותם הוא מתעב. בגלל זה הילידים מעכבים את הגלובליזציה הניאוליברלית ובגלל זה מתעבים אותם ורוצים למחוק אותם. הקפיטליזם הניאוליברלי הוא גם מי שמסיר חוקים שלא מאפשרים לו לנצל יותר מדי ולהרוויח את כל מה שהוא רוצה. למשל הוא כופה את זה שאפשר יהיה לקנות ולמכור הכל, ובגלל שיש לו את הכסף הוא קונה את הכל. ככה הקפיטליזם מחריב את הארצות שהוא כובש באמצעות הגלובליזציה הניאוליברלית, וככה הוא גם רוצה להכיל את הכל, או לעשות אותו מחדש בצורה שמתאימה לו, יעני, בצורה שהוא יוכל להרוויח ממנה בלי עכבות. ככה הגלובליזציה הניאוליברלית, יעני, הקפיטליסטית, מחריבה את מה שיש בארצות האלה, מחריבה את התרבות, את השפה, את המערכת הכלכלית, את המערכת הפוליטית, וגם מחריבה את את היחסים בין אנשים שגרים בארצות האלה. יעני, הורסים את כל מה שמייחד כל ארץ וארץ.

אז הגלובליזציה הניאוליברלית רוצה להרוס את אומות העולם ושבסוף תשאר רק אומה אחת, ארץ אחת, שהיא תהיה הארץ של הכסף, של ההון. אחרי זה הקפיטליזם רוצה שהכל יהיה כמו שהוא רוצה, יעני, שהכל יהיה בדרך שלו, ומה ששונה אז הוא לא אוהב, והוא רודף אותו, הוא תוקף אותו, או שהוא מחביא אותו בפינה ועושה כאילו שהוא לא קיים.

אז איך אומרים, לסיכום, הקפיטליזם של הגלובליזציה הניאוליברלית מבוסס על ניצול, בזיזה, בוז, והדיכוי של מי מסכים לזה. יעני, כמו קודם, רק שעכשיו זה עניין גלובלי, עולמי.

[…]

אבל לא כזה פשוט לגלובליזציה הניאוליברלית, כי המנוצלים בכל ארץ וארץ לא מצייתים בכזאת קלות ומתייאשים כי אין סיכוי, אלא הם מתקוממים. מי שנשארים נאחזים במקום שלהם ונאבקים כדי שלא יחסלו אותם. אז בגלל זה אנחנו רואים שבכל העולם מי שדופקים אותם מתחילים להתנגד כדי לא ליפול, יעני, הם מתמרדים, לא רק בארץ אחת אלא בכל מקום שהם נמצאים, יעני, כמו שיש גלובליזציה ניאוליברלית יש גם גלובליזציה של המרד.

והגלובליזציה הזאת של המרד לא מופיעה רק אצל העובדים בכפרים ובערים, אלא גם אצל אחרים ואחרות שנרדפים ומבוזים מאותה הסיבה — בגלל שהם לא מרשים שישלטו עליהם. נשים, צעירים, ילידים, הומוסקסואלים, לסביות, טרנסקסואלים, מהגרים, והרבה קבוצות אחרות שיש בכל העולם אבל שאנחנו לא רואים עד הרגע שהן צועקות שנמאס להן שמבזים אותן, ואז הן מתקוממות ואנחנו רואים אותן, אנחנו מקשיבים להן, ואנחנו לומדים מהן.

אז אנחנו רואים שכל הקבוצות האלה נאבקים נגד הניאוליברליזם, יעני, נגד הגלובליזציה הקפיטליסטית, והן נאבקות למען האנושות.

וכל הדברים האלה שאנחנו רואים מדהימים אותנו, כי אנחנו רואים את הטמטום של הניאוליברלים שרוצים להשמיד את כל האנושות עם הניצול והמלחמות שלהם, אבל גם כי זה גורם לנו המון סיפוק לראות איך בכל מקום שהם מגיעים אליו מקדמים את פניהם במאבקים ובמרד, כמו זה שלנו שהוא דיי קטן אבל הנה אנחנו. ואנחנו רואים את כל זה בכל העולם, והלב שלנו לומד שאנחנו לא לבד.

4. איך אנחנו רואים את הארץ שלנו, מקסיקו

5. מה שאנחנו רוצים לעשות

Advertisements

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s