ה-11 במרץ 1977 היה יום מתוח בבולוניה, איטליה. כשבוע לפני כן מפקד תחנת המשטרה המקומית, ששמר על יחסים קורקטים עם ארגוני השמאל, סיפר לכמה פעילים שדרג הפיקוד מעליו החליט שהוא רך מדי איתם ועל כן הוחלט שהסדר הציבורי ישמר על ידי הקָרַבִּינְיְירִי, המקבילה האיטלקית למשמר הגבול בישראל. ההזדמנות הראשונה של ארגוני השמאל להרגיש את נחת זרועם של הקרביניירי הגיעה כמה ימים למחרת, ב-8 במרץ, יום האישה הבינלאומי. תהלוכת הנשים המרכזית פוזרה באלימות שהיתה בלתי מוכרת בעוצמתה לפעילים ורבים ורבות נפצעו.
פרנצ'סקו לורוסו (משופם, מחייך, במרכז). 8 במרץ 1977
בין הארגונים השונים שציינו את יום האישה הבינלאומי היה גם "לוֹטָה קוֹנְטִינוּאָה" (מאבק מתמיד), ארגון מרקסיסטי-מהפכני חוץ-פרלמנטרי שנולד ב-1969 כתגובה לטרור הפאשיסטי וכאופוזיציה למפלגה הקומוניסטית האיטלקית. זו האחרונה הואשמה על-ידי לוטה קונטינואה וארגונים מהפכנים בגוונים אחרים של אדום ושחור בדיכוי המהפכה הרובצת בפתח לטובת פשרה עם הקפיטליזם. בראשית האלף השלישי ההאשמה הזאת נשמעת משונה, אבל בימים שלאחר מלחמת העולם השנייה התמיכה הציבורית במפלגה הקומוניסטית האיטלקית היתה הגדולה ביותר באירופה. בבחירות שנערכו ביוני 1976 המפלגה פיגרה באחוזים בודדים אחרי דְמוֹקרציה-קְרִיסְטִאֲנִיה (דמוקרטיה נוצרית, המפלגה השמרנית) שהמשיכה לאחוז בשלטון עד מחצית שנות התשעים.
הפער בין התסיסה העממית העמוקה והתחושה שהמערכת הפוליטית תקועה, שמושכות השלטון נותרו בידי הפאשיסטים, היה גדול ומורגש במיוחד בעיר בולוניה. בולוניה, שזכתה לאחר מלחמת העולם במדלית הוקרה לזכר אלפי הפרטיזנים שנהרגו במאבקם נגד הפאשיזם, היתה המרכז של השמאל האיטלקי. אחד מהכינויים המוכרים של העיר הוא "האדומה", גם בזכות צבע הקירות, ולא פחות בגלל נטיית ליבם של תושבי העיר. כינוי נוסף הוא "המלומדת", על שום האוניברסיטה שבמרכז העיר, שמאז היווסדה ב-1088 היתה זרז לתכונה סטודנטיאלית ופעילות פוליטית. בימים ההם דיברו על בולוניה בתור "האי השמח", המקום אליו הגיעו צעירי איטליה בשביל לטעום מעט חופש.
ב-11 במרץ 1977 התקיים באולם קולנוע קטן בעיר כנס של אחד מארגוני הצעירים הקתולים השמרנים, קוֹמוּנְיוֹנֵה אֶ לִיבְּרֲצְיוֹנֵה ("מיסה ושחרור", מוכרים בראשי התיבות C.L.). חבורה קטנה, חמישה סטודנטים לרפואה, החליטה שלא להניח להם לפעול בשקט באי השמח, ולא היו חסרות להם סיבות מדוע: החל מההתנגדות של C.L. להתרת גירושין במשאל העם ב-1974, המשך בהתנגדות לכל הפלה בכל תנאי (חוק שישתנה רק בשנות השמונים), וכלה בתמיכה בגורמים השמרנים ביותר בממשלה. הסדרנים של הכנס מטעם C.L., שהוצבו במקום מתוך הכרה בזרות שלהם לסביבה המקומית, סילקו את חבורת הסטודנטים לרפואה עם בעיטה אחת יותר מדי. במהירות התפשטה השמועה שיש מכות והוכרזה התאספות-נגד מחוץ למכון לאנטומיה שנמצא בהמשך אותו הרחוב.
בלי פייסבוק ובלי טוויטר תוך כשעה הגיעו למקום כחמש מאות איש, רובם צעירים, סטודנטים לרפואה, פעילים בארגוני שמאל חוץ-פרלמנטרי שונים. ראש המכון לאנטומיה הזעיק את המשטרה ששלחה למקום ג'יפ מלא שוטרים ולצידו רכב משורין של הקרביניירי. המתח בין הצדדים היה גבוה, ותוך זמן קצר הסטודנטים החלו לזרוק אבנים על השוטרים שחצצו בינם ואולם הקולנוע. בהמשך עדי ראיה יידעו לספר גם על בקבוק תבערה שנזרק, וכמה דקות לאחר מכן על אחד הקרביניירי שניגש אל הג'יפ, מניח מרפק על מכסה המנוע, ויורה שש יריות מעל ראשי המפגינים. בעוד שהמפגינים בעיר כבר היו משופשפים באמצעים שונים לפיזור הפגנות, וירי חי לעבר מפגינים כבר התרחש בערים אחרות באיטליה באותן השנים, בבולוניה זאת היתה חציה של גבול. המפגינים ברחו בבהילות לסמטאות הסמוכות תוך שהמשטרה מתקדמת לעברם. אותו השוטר-קרביניירה ירה שוב, וברגע השקט שאחרי נשמע צעקה: "פגעו בי".
פרנצ'סקו לוֹרוּסוֹ, 25, סטודנט לרפואה, פעיל ב-לוטה קונטינואה, נורה בגב. הוא הצליח להתקדם עוד כעשרה מטרים במעלה הרחוב הצר אליו הוא ברח, ואז התמוטט. ארבעה חברים נשאו אותו לאמבולנס שהגיע ולקח אותו לבית החולים הקרוב, שם הוכרז מותו.
הידיעה על המוות של לורוסו פורסמה ברדיו אַלִיצֶ'ה, רדיו פיראטי שהיה המרכז לכל הפעילות החברתית והפוליטית בעיר, תוך קריאה להתכנסות בכיכר שבמרכז האזור האוניברסיטאי בעיר. בצהריים המוקדמים אלפים רבים, עשרות מונים יותר מאשר סך כל החברים בכל הארגונים השונים, נאספו שם. התהלוכה שיצאה מהמקום עשתה סיבוב מלא בעיר, ודאגה לנפץ את החלונות של הסניף של המפלגה השמרנית, העיתון המקומי השמרני, כמה בנקים, ומסעדה שהיתה חביבה על האליטה העירונית. מסע ההרס נמשך אל תוך הלילה, תוך כדי שהמשטרה והקרביניירי נסוגו לאחור.
מתוך מסע ההלוויה: "פרנצ'סקו חי ונאבק יחד איתנו"
ניסיונות לארגן תהלוכות דומות למחרת נתקלו בהתנגדות חריפה בהרבה: תגבורת של הקרביניירי הגיעה לעיר וכלי רכב משוריינים פיטרלו ברחובות, דואגים לאכוף עוצר כמו-צבאי. כל התהקהלות של חמישה אנשים הייתה עילה מספקת למעצר, וכך מאות רבות נלקחו לבתי מעצר. רדיו אליצ'ה נסגר, והאנטנה שלו הוחרמה. הדיכוי היה מספיק בשביל הימים הקרובים, אבל חודש לאחר מותו של לורוסו כבר עשרות אלפים מתושבי העיר הצטרפו לתהלוכה לזכרו. חצי שנה לאחר מכן, בתמיכת כל ענקי הרוח האיטלקים והצרפתים של התקופה, התקיים בעיר כנס ענק בהשתתפות 100,000 איש תחת הכותרת "נגד הדיכוי". דבר מזה לא סייע: השוטר היורה זוכה מבלי שהועמד לדין. הפסילה המקדמית של התביעה, לדברי השופט, נעשתה מכיוון שבנסיבות הירי השוטר הרגיש שנשקפה סכנה לחייו.
"תנועת 1977", שהחלה באותו יום במרץ, הורכבה מקבוצות שונות בעלות אידיאולוגיה שונה. עיתונים חדשים וזמניים התחילו לצאת, קבוצות פוליטיות ארעיות הוקמו, והמפלגות הקיימות התאימו את הפעילות שלהם לשלב החדש של אסטרטגית המתיחות האמריקאית. ההרגשה היתה שהחרב מתהפכת והמהפכה בפתח. גם כיום מדי שנה מצטרפים לבני משפחת לורוסו חבריו, בהם מבני כיתתו ומחבריו לתנועה, וביחד הם מקיימים עצרת זכרון שהיא הפגנה במקום בו הוא נרצח.
לוח זכרון במקום בו פרנצ'סקו לורוסו נפל (2012)
ביארצייט של לורוסו בשנת 2014 אחת הקבוצות הרדיקליות (הקולקטיב האוניברסיטאי האוטונומי) ארגנה תהלוכת זכרון לוחמנית שיצאה בין השאר גם נגד העצרת הרשמית בבוקר, אליה מגיעים גם נציגים רשמיים של העירייה המואשמת בדיכוי. כשהתהלוכה נעצרה בפיאצה ורדי, שנמצאת בקרבת מקום לזירת הרצח, המפגינים ניצלו את ההזדמנות לעטר את אחד המבנים בציור קיר חדש:
"פרנצ'סקו חי במאבקים. זיכרון חי ואנטגוניסטי, 2014"
אין עשן 