אם אשכחך

בסיפור קצר של מילָן קוּנדֵרַה, השׁיבה הגדולה, הוא כותב על אישה צ'כית שמהגרת לפריז, מתאהבת בגבר שבדי, ואחרי עשורים חוזרת לפראג. בשביל להסביר את מה שעובר עליה קונדרה נדרש לאודיסאוס (הוא מתעכב על ההבדלים ביחסים עם קליפסו ופנלופה) וגם מזכיר את ההגירה של שונברג לארצות הברית. בפתיחת הסיפור, לפני שהוא מגיע לכל זה, הוא נותן סקירה בלשנית של הסביבה הלשונית שלו:

המילה היוונית שמשמעותה "שׁיבה" היא nostos. משמעות המילה algos היא "סֶבֶל". נוסטלגיה, אם כך, היא הסבל שנגרם מהכמיהה הלא ממומשת לשוב. בשביל לבטא את הרעיון הבסיסי הזה אירופאים משתמשים בוואריאציות על המקור ביוונית, כמו גם במילים מהשפות הלאומיות השונות שלהם. הספרדים אומרים añoranza, הפורטוגזים אומרים saudade.

בכל שפה נלוות למילים האלה דקויות סמנטיות. לעיתים קרובות המשמעות של המילים היא רק העצב שנגרם עקב חוסר האפשרות לחזור לארצו של אדם: הכמיהה לארץ, לבית. מה שנקרא באנגלית "homesickness". או בגרמנית: Heimweh. ובהולנדית: heimwee. אבל זה מצמצם את הרגש הגדול הזה למשהו שאינו מתקיים מעבר למימד המרחבי שלו.

אחת מהשפות האירופיות העתיקות ביותר, איסלנדית, כמו אנגלית, עושה הפרדה בין שני מושגים: söknuður, הנוסטלגיה במובנה הכללי, ו-heimprá, הכמיהה לָמולדת. הצ'כים משתמשים גם במילה שמקורה מהיוונית, גם בשם עצם, צ'כי, stesk, ובנוסף גם בפועל. הביטוי המרטיט ביותר של אהבה בצ'כית הוא "Styska se mi po tobe" (אני כמה אליך, אני נוסטלגי אליך. אני לא יכול לעמוד בסבל של העדרך). בספרדית añoranza בא מהפועל añorar (להרגיש נוסטלגיה), שמגיע מהשפה הקטלנית anyorar, שבתורו מגיע מהמילה הלטינית "ignorare" (לא להיות מודע, לא לדעת, לא לחוות. להיות חסר דבר מה). מנקודת המבט האטימולוגית הזאת נוסטלגיה נראית כמו הכאב שבבורות, שבחוסר ידיעה. אתה נמצא רחוק, ואני לא יודע מה קורה איתך. הארץ שלי רחוקה, ואני לא יודע מה מתרחש בה.

לכמה שפות יש בעיה עם נוסטלגיה: הצרפתים יודעים לבטא אותה רק עם שם עצם מהשורש היווני, וחסרים פועל בשבילה. הם יכולים להגיד "Je m'ennuie de toi" (אני מתגעגע אליך), אבל המילה s'ennuyer היא חלשה, קרה — ובכל אופן קלה מידי בשביל להתאים לרגש כה חמור. הגרמנים לעיתים נדירות משתמשים במילה בעלת המקור היווני לנוסטלגיה, ומעדיפים לומר Sehnsucht כשהם מתכוונים לחשק שמרגישים לדבר שאיננו. אבל Sehnsucht יכול להתכוון גם למשהו שהתקיים בעבר וגם לדבר שלא התקיים מעולם (כמו הרפתקה), ולכן לא יכול לבטא את הרעיון שב-nostos. בשביל להוסיף ל-Sehnsucht את האובססיה בדבר שיבה צריך להשתמש במילים נוספות: Sehnsucht nach der Vergangenheit, nach der verlorenen Kindheit, nach der ersten Liebe (כמיהה לָעבר, לילדות אבודה, לאהבה ראשונה.)

אחת מהמוזרויות שקונדרה מזכיר בסיפור היא העובדה ששונברג לא חש געגועים לגרמניה, אפילו שהוא היה פטריוט נלהב לפני המלחמה הגדולה. כך גם יהודים-ישראלים שמבקרים במסגרת "טיולי שורשים" בארצות המולדת של הוריהם וסביהם חשים געגועים, אבל לעיתים נדירות אלו מהולים באותו הכאב שהוא מרכיב מרכזי בנוסטלגיה. גם כשאותם אנשים בוחרים לעזוב את הארץ שבה הם נולדו הם לא חוזרים לק"ק לודז' או פז, אלא עוברים לניו יורק וטורונטו. אפילו אלו שעוברים לברלין לא עושים זאת בגלל קשר אישי לעבר משפחתי, אלא נמשכים אליה מאותה הסיבה של אלו שמרחיקים לאוסטרליה — כל אלה הם מרכזים של מהגרים. והשניות הזאת מתקיימת בקרב עם שבמשך דורות שנה אם אשכחך וגו' .

אפשר להסביר את מחיקת העבר עם הטראומה שהיתה כרוכה בעזיבה, אבל כל עזיבה כרוכה בטראומה, בכאב, זה לוז העניין בנוסטלגיה. הדבר הנוכח ביותר בשיחות עם פליטים פלסטינים הוא הכאב שנלווה לחלום השיבה. במכתבים לעץ הלימון האב אכול געגועים, בבאב אלשמס הכותב מספר על הגיבור שמשתגע, ומי ספר את כל אותם החקלאים שכאב הפרידה מהכפרים ועצי הפרי שלהם הוביל אותם לגנוב את הגבול שהוצב ביניהם — ולהרצח בעודם מנסים לשוב?

החוויה הזאת של עקירה ממקום אחד לאחר היא לא דבר ייחודי למקום וזמן מסויימים. (מה זה שגורם לאדם לעזוב את אור כשדים ולעבור לחרן?) אחד מהסרטים האהובים של אנגולופולוס שנפטר בינואר 2012 הוא המסע לקית'רה, שמספר על אדם שנאלץ לגלות ממולדתו לברית המועצות בעקבות הניצחון של אסטרטגיית המתיחות ביוון וההשתלטות של הצבא על המדינה. כשהוא שב ליוון הוא כבר איש קשיש, והוא מגלה שהזכרונות שלו לא תואמים את המציאות החדשה. הסיפור, במובן המופשט הזה, משותף גם לגולים איראנים, פליטים מויאטנאם, ולאוזבקים שברחו בעקבות הפרעות בדרום קירגיסטן.

הבעיה היא שמה שנותר מהעולם הישן הוא לא אלבום של תמונות סטטיות אלא רגשות חיים. אם היה מדובר בתמונות גרידא אפשר היה להניח את הישנות על גבי החדשות, ולראות את קווי הדימיון, אפשר היה למצוא היכן הקווים נמשכים ומשלימים זה את זה. הברזלים שעליהם היינו יושבים בהמתנה לאוטובוס אינם עוד, אבל הפיתול שבכביש שמאחוריו המכוניות מופיעות עדיין ישנו. אבל ההתרגשות שבנסיעה לבד באוטובוס, זה משהו שכבר לא יחזור.

הצילום, במובן הזה, הוא מעשה שנידון לכישלון ברגע שהוא מבוצע. אומרים שצלם מוכשר מסוגל לכלוא רגש (כמה מתאים כאן להשתמש בתרגום המילולי של הפועל באנגלית), אבל גם הרגש הזה נתון לאותה הזמניות החמקנית של החומר. הוא עוטה על עצמו מימד נוסטלגי בו ברגע שהוא מוקפא. מי שעומדים מול המצלמה גם יודעים את זה, ולמדו להאבק נגד הנצח. אפשר לראות את זה בכל בר בכל לילה, כשאנשים שלפני רגע קשקשו זה עם זה נעמדים מול אייפון ולפתע וכמו שחקני תיאטרון מיומנים עוטים הבעות פנים שמנסות להגיד: ככה אנחנו נראים כשאנחנו נהנים. ככה מייצרים זכרונות. לא מצלמים רגע וגם לא רגש, אלא מה שמוסכם בתור הדימוי החזותי של רגש.

להסתכל בתמונות של אחרים, בזכרונות שלהם, זה אתגר לא פשוט. האם אנחנו יכולים לחוש במה שהם חשו? לרוב ההתבוננות באלבומים (מהימים שבהם עוד צילמו על פילם ופיתחו על נייר) נהיית מתישה תוך זמן קצר. אבל לפעמים גם אלבום התמונות של זר מוחלט שמוצאים בין גבבות ספרים לצד פח האשפה יכול להיות חוויה מרגשת. בין העלים המצהיבים שמופרדים בנייר פרגמנט, שהפינות שלהם הוכתמו ברבבים שמנוניים של אצבעות שעברו עליהם פעמים אין-ספור, אפשר לחוות חיים שלמים. אפשר לחיות לרגע את החיים של אחרים. בשביל ליצור את הרגע הזה מספיקות שלוש מילים שנכתבו ביד אוהבת מתחת לתמונה של אדם שרוכן לעבר האדמה, מחייך אל המצלמה, "נטיעות בפרדס חנה, 1929". זה לא אותו ה-Sehnsucht שקונדרה מדבר עליו: זה געגוע לדבר שכבר היה, אבל שמעולם לא היה שלך.

זה חלק מהקסם של בילדונגסרומנים: האוניברסליות של להיות בן 5. פעם הייתי גורקי ב"האם", פעם רומן גארי ב"כל החיים לפניו". כשמדברים על נוסטלגיה לרוב חושבים על אנשים זקנים שנזכרים בעברם, אבל האמת היא שהנוסטלגיה הקשה ביותר, הכואבת ביותר, היא מנת חלקם של ילדים. רואים אותם, בני 8 או 9 עם ילקוט בית הספר על הגב, ניגשים למקום שבו היה הגן שאליו הם היו הולכים. בערך באותו הגיל הם לומדים להכיר את המוות, ועם הידיעה הזאת הם מביטים בתוגה דרך הגדר אל עבר ארגז החול. זהו, זה נגמר. הם לא ישבו עוד בכסאות הקטנים שמפוזרים בחוץ. הזמן מתקדם ואין דרך חזרה. הרצון להאחז בילדות הזאת נמשך אל תוך גיל ההתבגרות (שבתורו מתארך ונמתח), ושרידים של האינפטיליות המאולצת, הנואשת, לפעמים נשארים כל החיים. (יפנים אפילו לא מנסים לצאת מזה, אבל זה עניין אחר.)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s