שני פועלי רכבת איטלקים

ג'וזפה פינלי

היום, ה-15 בדצמבר, הוא יום השנה לרצח של ג'וּזֶפֶּה פִּינֵלִי ב-1969. פינלי, פועל רכבת, נעצר שלושה ימים קודם למותו יחד עם למעלה משמונים אנרכיסטים על ידי משטרת מילאנו בחשד למעורבות במה שנודע לימים בתור טבח פיאצה פוֹנְטָנַה.  הטבח היה מתקפה מתואמת בה התפוצצו מטענים בשני סניפים בנקים באותה הפיאצה, מרחק של מאתיים מטר מהדוּאוֹמוֹ של מילאנו, ועוד שלושה מטענים ברומא. במתקפה הזאת, שבדיעבד מסמנת את תחילתה של "אסטרטגיית המתיחות", נהרגו 17 איש ונפצעו 88.

במסיבת עיתונאים שנערכה בבוקר אחרי מותו של פינֵלי אחד החוקרים, פשיסט מוצהר שהיה גונדר בבית כלא לאסירים פוליטיים בימי הדוּצֶ'ה, סיפר לנוכחים שפינלי (41) התאבד ובזה הוכחה אשמתו. במהרה התברר שפינלי הציג בחקירה אליבי מוצק, והגרסה הרשמית שונתה לזה שהוא נפל בטעות. קורה. נראה שאף אחד חוץ מהמשטרה לא האמין לזה יותר. שנה מאוחר יותר זוכה פרס נובל דָּרְיוֹ פוֹ כתב על המקרה את המחזה המפורסם ביותר שלו, מותו המקרי של אנרכיסט.

מי שהואשם באחריות למותו של פינלי היה קצין המשטרה לוּאִיגִ'י קָלָבְּרְזִי, שמונה לתפקיד האחראי על חקירות של ארגוני שמאל בגיל 31, פחות משנתיים קודם לכן. במסגרת העבודה שלו נוצרו בינו ובין כמה מפעילים השמאל גם יחסים אישיים. בחג המולד בשנה שקדמה לרצח הוא נתן לפינלי ספר במתנה, ופינלי אחרי זה השיב לו עם ספר אחר. כשהם נפגשו שוב בחדר החקירות זה לא שינה הרבה. למחרת הפיגוע בפיאצה פונטנה קלברזי צוּטט בעיתונות אומר, "את האחראים למעשה נמצא בקרב הקיצוניים. הם דיסידנטים שמאלנים, אנרכיסטים, מאוֹאיסטים, פועלִיִים." זה היה מספיק, לא היה צורך בהוכחות. לפי עדויות שהגיעו לעיתון, פינלי נזרק במכת קראטה מחוץ לחלון הקומה הרביעית .

בשנים שאחרי הרצח קלברזי היה היעד של קמפיין אישי. מאות אנשים, בהם שהיו מפורסמים וכאלה שנהיו מפורסמים בהמשך, חתמו על מכתב פומבי שקורא להעמיד אותו לדין. הכתובת היתה, באופן מילולי, על הקיר — האירגונים האנרכיסטים הבטיחו להחזיר לו עין תחת עין. אשתו מספרת שאפילו שני שומרי הראש שהוצמדו לו שמרו על מרחק בטוח ממנו. במאי 1972 מתנקשים עקבו אחריו ברחוב וירו בו בגב. מי שהועמדו לדין היו שניים מהמקימים של לוֹטָה קוֹנְטִינוּאָה ("מאבק מתמיד"), אבל סתירות בעדות של מי שהסגיר אותם מעמידות את ההרשעה בספק.

הסיפור הזה הוא תמצית ההסבר של מה היתה אסטרטגיית המתיחות. בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה המפלגה הקומוניסטית באיטליה, עם כמיליון וחצי חברים רשומים, היתה בעלת השפעה רחבה שניכרה בכל תחומי החיים. כשניגשו לכתוב את החוקה החדשה, למשל, הסעיף הראשון היה "איטליה היא רפובליקה דמוקרטית שמבוססת על העבודה." עם השנים, בהנהגת אֶנְרִיקוֹ בְּרְלִינְגֵּר, התמיכה במפלגה רק גברה. ארצות הברית, שלא בחלה בשימוש במאפיה בשביל לנצח את הפאשיזם, התחילה לפחד מההשפעה של ברית המועצות במדינה. הפיתרון היה דומה לזה שהופעל ביוון ובטורקיה באותה התקופה. באמצעות שימוש בטרור מצד המשטרה החשאית וארגונים פאשיסטיים כנגד אזרחי איטליה הם הצליחו להשיג מטרה משולשת: הפללה של ארגוני שמאל, מיליטריזציה ופארא-מיליטריזציה של מאבק חברתי, ולבסוף לגרום לדיכוי דיקטטורי להראות כמו פיתרון סביר בעיניו של עם מפוחד מטרור שמשתולל ברחובות.

למה אני יודע את כל הזה? כי לפני כמה שנים יצא לי לעמוד במקרה בפיאצה פונטנה באותו התאריך. באותו היום ירד גשם שוטף. ביד אחת החזקתי מטריה, ועם היד השניה נגעתי-לא-נגעתי בקצות אצבעותיה של אישה שהכרתי כמה שבועות קודם לכן. הגענו לשם אחרי שהלכנו שעות ברחובות העיר כמו אבודים, חומקים בין בתי קפה שהגישו לנו תה חם. כשהגענו לפיאצה נעמדנו וקראנו את לוח הזיכרון העצמאי שהוצב במקום, "לג'וזפה פינלי/ פועל רכבת/ קורבן רצח/ בתחנת המשטרה/ הסטודנטים והדמוקרטים של מילאנו". רגע אחרי כן היתה הפעם הראשונה שהתנשקנו. לקח לי יותר משנתיים להתגבר על הנשיקה הזאת.

מאז ראש העיר הקודם, מטעם הימין, הספיק להניח לוח חדש, רישמי, ולהחליף את המילים "קורבן רצח" ל"מת באופן טרגי". אני והיא הספקנו להיפרד, ואפילו שהיא לא יכולה לקרוא את הסיפור הזה היא שמחה שהוא כאן.

פייטרו ריגוסי

מי שהכירו לי את השיר הבא היו שתי האיטלקיות הראשונות שפגשתי בחיי. הן לא דיברו אנגלית, אני לא דיברתי איטלקית, אבל איכשהו הצלחנו לגמגם דברים בספרדית. וככה, בלי שתהיה לנו שפה משותפת, במשך כמה ערבים ניסיתי להסביר להן קצת על המקום שממנו אני בא. כשהן ניסו להסביר לי על איטליה לא ממש הבנתי. ערב אחד אחת מהן התיישבה וכתבה לי את כל המילים של הבלדה הזאת על כמה דפים שהיא תלשה מתוך מחברת איי-חמש, והבטיחה לי שיום אחד אני אדע איטלקית ואז זה יסביר את כל מה שהן רצו לומר. הדפים עדיין נמצאים באיזו עליית קיר קטנה, והאיטלקיות נמצאות בהרי האלפים בפיימונטה. בינתיים מי שכתבה לי את מילות השיר הספיקה ללדת, ויום אחד אני עוד מקווה לראות את התינוקת. נראה לי שהיא נמצאת בחיק ההורים הנכונים.

פִּייְטְרוֹ רִיגוֹסִי היה פועל רכבת מהצפון המתועש-יחסית של איטליה. בתקופה שהוא גדל בה, לקראת סוף המאה ה-19, מזל שבכלל היתה לו עבודה. המצב אז היה כל כך קשה שמיליונים עזבו את המדינה וחיפשו את גורלם מעבר לים. ובכל זאת, נראה שהיה מדובר בטיפוס לא רגיל. בתקופה שבה היה מקובל להשית קנס כספי על "בעיות משמעת" ריגוסי איבד הרבה דמים. פעם אחר פעם הוא התחצף לבוסים שלו ונכנס למריבות על פוליטיקה — גם הוא היה אנרכיסט מושבע — ובכל זאת איכשהו הוא הצליח להתמיד בעבודה. לא שהיה לו הרבה לאן לשאוף. בגיל 28 אחרי כמה שנים בתפקיד כנראה שהוא ידע מה צפוי לו: בתפקיד שלו, מעמיס פחם לקטר הרכבת, לא יותר מ-10% מהעובדים הגיעו לגיל הפרישה.

אחד מהבוב-דילנים הכי מפורסמים של איטליה, פְרָנְצֶ'סְקוֹ גּוּצִ'ינִי, שמונים שנה אחרי המקרה כתב בלדה על מה שריגוסי עשה ב-20 ביולי 1893. הבלדה, במקור בחרוזים, היא עדיין אחד מהשירים הכי אהובים שלו. האלבום שבו השיר יצא, רָדִיצִ'י ("שורשים") היה פריצת הדרך הציבורית של גוצ'יני, והשירים שבו מספרים על החיפוש שלו אחרי מקורות במקומות שונים. ארבעים שנה ועשרים אלבומים מאוחר יותר הבלדה לָה לוֹקוֹמוֹטִיבָה ("הקטר") היא עדיין אחת מפסגות היצירה שלו. בהופעות חיות גוצ'יני שומר תמיד את הביצוע שלה לסוף — ואם הוא במקרה שוכח הקהל תמיד ידרוש אותה בתור הדרן. הגירסה שמובאת כאן היא גירסת האלבום המקורית – מי שמעוניין לראות ביצוע חי ימצא ביוטיוב.

אני לא יודע איך הוא נראה, אפילו לא איך קראו לו,
באיזה קול הוא דיבר, באיזה קול הוא שר,
בן כמה הוא היה אז, מה היה צבע השיער שלו,
אבל בדימיון יש לי תמונה שלו:
הגיבורים הם תמיד כולם צעירים ויפים

אני כן מכיר את התקופה בה הכל התרחש, ומה היתה העבודה שלו,
אלה היו השנים הראשונות של המאה, הוא היה עובד מכונות, על מסילת הרכבת
בתקופה שבה התחילה המלחמה הקדושה של הקבצנים
הרכבת גם היא נדמתה כמו חלק מהמיתוס של הקידמה
שנפרשה על פני היבשות

קטר הרכבת היה נראה כמו מפלצת משונה
שהאדם שולט בה בכח המחשבה ובכח הזרוע:
ברעם היא השאירה אחריה מרחקים אינסופיים
נדמה שבתוכה אצור כוח עצום,
אותו הכוח של הדינמיט

אבל היה עוד כוח שנשף בכנפי ההיסטוריה
מילים שנאמרו, "שכל בני האדם שווים",
ונגד המלכים והרודנים התפוצצה ברחוב
הפצצה של הפועלים שהאירה את השמיים,
הלפיד של האנרכיזם

היתה רכבת שעברה בכל יום בתחנה שלו,
רכבת יוקרה, למרחקים ארוכים
הוא ראה בה אנשים מכובדים, לבושים יפה עם הרבה זהב,
הוא חשב על העוני של כל מי שבסביבתו
והוא חשב על הרכבת שמלאה באדונים

אני לא יודע מה קרה, מה גרם לו לקבל את ההחלטה,
אולי איזה זעם קמאי של דורות נשכחים,
שצעקו לנקמה, שאטמו את הלב,
הוא שכח את הרחמים, דחק את הטוב שבו,
הפצצה שלו היתה מכונה שפועלת על אדים

לצד הרציף ניצב הקטר
המכונה הפועמת נראתה כמו משהו חי
היא נראתה כמו סייח צעיר ששיחררו לו את הרסן
שנושך את מסילת הרכבת עם שרירי פלדה
מכה בה כמו ברק

ויום אחד, כמו כל יום אחר, אולי עם מעט יותר זעם בגוף
הוא חשב שהוא יוכל לתקן איזה משהו מקולקל
הוא טיפס על המפלצת הרדומה וניסה להתעלם מהפחד
ולפני שהוא הספיק לחשוב מה הוא עושה
המפלצת החלה גומעת את המישור

היתה עוד רכבת על המסילה שנסעה באיטיות מבלי דעת
אף אחד לא דימיין שהוא הולך להתקל בנקמה
אבל לתחנת הרכבת של בולוניה הידיעה הגיעה במהירות הברק
ידיעת חירום, שנמסרה בדחיפות
"משוגע שיגר את עצמו מול הרכבת"

וקטר הרכבת התקדם והתקדם
והקיטור שרק והיה נראה כמו משהו חי
והיה נדמה שהוא אומר לחלקאים הכפופים בעבודה:
"אח שלי, אל תפחד, אני מתקדם לקראת המטרה!
ניצחון הצדק של הפועלים!"

וכך הוא התקדם והתקדם בעוצמה גוברת
והתקדם והתקדם לעבר המוות
כעת דבר לא יכול היה לעצור את כוח החורבן האדיר
חיכתה רק ההתנגשות שתבוא, ואחריה התחריכים
של התנחומים

ההיסטוריה מספרת לנו איך נגמרה הנסיעה
המכונה הוסטה לעבר מסילה ריקה
בזעקה חייתית אחרונה מתוך המכונה התפרצה לבה
והיא התפוצצה אל מול השמיים. עד שהעשן הסיר את הלוט
כשהם הוציאו אותו משם הוא עוד נשם

אבל אנחנו אוהבים לחשוב עליו מאחורי המנוע
בזמן שהוא נהג במכונה שפועלת על אדים
ושעוד תגיע אלינו יום אחד הידיעה
על קטר אחד, כמו משהו חי,
שנזרק כמו פצצה נגד אי-הצדק!