אם אני חייב לבחור, מתוך חמישים השנים האחרונות, אירוע שמעולם לא שכחתי ונשאר קשור לחיים הפוליטים והחברתיים כיום, אני חושב מיד על הסרט "הילדה שמכרה פרחים".
זה היה בשנת 1973, בראשית הקיץ, בזמן שבו התירס עמד להבשיל ופרחי הסוֹפוֹרַה החלו ללבלב. אחרי כמה זמן התחילו לדבר בכפר שלנו על סרט מצפון קוריאה, הילדה שמכרה פרחים. אישה צעירה שבעלה היה חייל בקינדאוֹ ראתה אותו יום אחד כשהיא ביקרה אותו. היא אמרה שהסרט גרם לקהל לבכות, ומי שראה אותה בלי לבכות לא היה אנושי. היא סיפרה גם על חייל שלא הזיל ולו דמעה אחת עם מות אביו ואמו שראה את הסרט והתעלף, עד כדי כך הוא בכה, ולבסוף פונה באמבולנס לבית חולים. כתוצאה מהקפיצה הגדולה קדימה בסוף שנות החמישים היה רעב גדול במדינה בתחילת שנות השישים, ואז באה מהפכת התרבות, וכולנו היינו ספקנים: בקרב העם הסיני, כמעט לכולם היתה את מנת הסבל שלהם, אז איך יכול להיות סרט עצוב יותר אפילו מהחיים שלנו?
זמן קצר לאחר מכן הרמקול בכפר הכריז בקול הצורמני שלו על הקרנה חדשה בעיר המחוז של הסרט הילדה שמכרה פרחים, והושמעו כמה ביקורות ששיבחו אותו. באותה התקופה לא היה לנו מושג מה זאת טלוויזיה, ולא יכולנו לקרוא עיתונים. מה שנקרא אז חדשות היה מה שנכרז בתמציתיות באותו קול צורמני של הרמקול שניצב בראש עמוד גבוה במרכז הכפר, שלוש פעמים ביום. באותה השנה מלאו לי שמונה עשרה, גיל בו האנרגיה מתפרצת. אזורי הכפר היה תחת שלטון כמו-צבא, ולעובד חקלאי, אם לא היתה לו סיבה מוצדקת, אסור היה להעדר מהמלאכה ולצאת מהכפר. אף על פי כן, הרצון לראות את הילדה הקטנה שמכרה פרחים נהיה בלתי ניתן לדיכוי. יחד עם שני צעירים שהיו בערך בני גילי, יוֹנגלה ויוֹאנצי, ביקשתי מראש קבוצת העבודה שלנו לבצע את המטלה הקשה ביותר: לרוקן את בור הדשן של האורווה של הקבוצה. בתוך החור הזה הצטברה במהלך האביב הצואה שנאספה מחמש עשרה פרות ושני סוסים, בנפח כולל של כמה עשרות קוב. על פי רוב זאת היתה עבודה שחמישה גברים חסונים נדרשו ליום שלם לבצעה. זאת היתה עבודה מלוכלכת ומתישה, שאף אחד לא רצה לעשות.
כשהשמש החלה לזרוח אנחנו נטפנו זעה, ובבוקר אחד רוקנו את הבור, וכך זכינו בזמן יקר למשך ערב שלם. אחרי ארוחת צהריים חפוזה יצאנו אל עיר המחוז. היא נמצאה במרחק חמישים ליס (1 ליס שווה ל-576 מטר) מהכפר ולא היה בנמצא כלי רכב, וגם לו עבר אוטובוס לא היה לנו כסף לעלות עליו. היו לנו את הרגליים שלנו לדרך. אפילו שבאותו הבוקר הוצאנו כוח רב, כוח המשיכה של הסרט משך אותנו כל כך שלא הרגשנו עייפים. כשהגענו לעיר המחוז מיהרנו לקולנוע בשביל לקנות כרטיסים להקרנה של שבע. אבל על הדלפק בקופה ניצב שלט קטן, עליו נכתב שכל הכרטיסים להקרנה הזאת כבר נמכרו, וכך גם להקרנה של תשע.
באותו הזמן הילדה שמכרה פרחים הוקרן באולם, והמוזיקה היפה שנשמעה מהרמקולים העלובים הכניסה אותנו לעצב שבלתי ניתן לכמת. עם דמעות בעיניים דידנו לכיכר שמול הקולנוע. עבדנו כל הבוקר, רצנו כל הצהריים, היינו הרוגים מעייפות ורעב, אבל מכיוון שלא יכולנו לקנות כרטיסים איבדנו אפילו את הרצון לאכול. כשהסתובבנו מפה לשם מבלי לדעת מה נעשה, יונגלה פתאום צעק "אני יודע!". הסנדק שלו עבד בחברה לכלים חקלאיים בפיקוח הקואופרטיב, שנמצאה ברחוב קטן אחד בדיוק מאחורי הקולנוע.
הוא היה איש טוב לב, לעולם לא אשכח זאת. ברגע שהוא הבין מה עשינו הוא בחן אותנו מכף רגל ועד ראש, ראה איך היינו מכוסים באבק, ואמר: "כל זה בשביל סרט?" והוסיף "הסרט הזה באמת שווה את זה!" הוא מיקם מולנו כוסות תה, ויצא לחפש לנו כרטיסים. רגע מאוחר יותר הוא חזר ואמר בהתנצלות, "לא מצאתי כרטיסים להקרנה של שבע, אבל מצאתי שלושה בשביל ההקרנה של תשע."
כשנכנסו לאולם חלפנו על פני הקהל שיצא, עם עיניים נפוחות. כבר בתחילת הסרט העיניים שלי התמלאו בדמעות כשהופיעה על המסך הילדה היפה, ידיה חובקות פרחים רעננים, שרה בלדה שהדהדה בכל רחבי הארצות העצומות של סין.
כעס ודמעות
כמה דקות מאוחר יותר, כשהעיניים של אחותו הקטנה נשרפו על ידי אשתו של בעל הבית, הדמעות נקוו מבעד לעיני ולא פסקו לזרום עד סוף ההקרנה. באולם היו יותר מדמעות, כמה התייפחו ממש, אחרים נאלצו לעזוב את המקום. בזמן הסצינות שבהן הדמויות הרעות ביצעו את זממן, הקהל געה בכעס. כשהן נענשו, מחיאות כפיים רועמות. בסוף, כשהאורות נדלקו מחדש, פני האנשים שישבו מסביב לנו היו שטופי דמעות.
אחרי הסרט, מעדנו בחושך בדרך חזרה. אדמות הכפרים היו אפופות שקט בלתי-רגיל; על פני השטח הגדול של גאוֹמי נדמה היה שאנחנו היינו היחידים שנעים. בשדות שעמדו משני צדי הדרך החיטה שכמעט הבשילה הפיצה ניחוח רענן והצפרדעים קרקרו בעצבות בנהר. היינו מותשים נורא ומאוד עייפים לישון, אבל בתוכנו, היינו מלאים בסיפוק. וברגע שנכנסנו חזרה לכפר, נהיינו שלושתינו לדמויות נערצות. זה היה כאילו שלא הלכנו לעיר המחוז בשביל לראות סרט, אלא שזכינו בהישג מיוחד.
בשביל לכתוב את הטקסט הזה הלכתי לקנות את הדי.וי.די. של "הילדה שמכרה פרחים" וראיתי את הסרט שוב. למדתי גם דרך האינטרנט שהיוצר של הסיפור עליו בוסס הסרט היה לא אחר מקים איל סונג, המנהיג הקודם של צפון קוריאה, ושזה היה הבן שלו, המנהיג הנוכחי [2005], שהפיק את הסרט. הכתבות שקראתי הסבירו שבזכות זה שהוא הפיק סרטים כמו אלו, והעלה כמה הצגות, שקים ג'ונג איל זכה באמון של קים איל סונג והדור הזקן של המהפכנים בצפון קוריאה.
בצפיה מחדש, הבנתי כמה הסרט היה סטריאוטיפי, סכמטי ופשטני, אבל גם שאלתי את עצמי איך זה שסרט כל כך פשוט גרם למאות מיליונים של סינים לבכות ברגש כה רב. האם בלוטות הדמע של הסינים באותה התקופה היו מפותחות במיוחד? אחרי שהפכתי בזה רבות, הגעתי למסקנה שהיתה לזה סיבה. באותה התקופה, שבע שנים לאחר פרוץ מהפכת התרבות, ובמהלך פרק הזמן הארוך הזה, האנשים איבדו לא רק את חירויות הפרט, אלא גם את חירות הרגש. בעולם האומנות הותרו רק שמונה "רכיבים להרכבה", לא ניתנים לשינוי, חלולים, נעדרי כל תחושה. עם המוזיקה היפה והעצובה, הילדה שמכרה פרחים היתה מופע חריג באותה התקופה: ילדה יפה, גורל טרגי, מלא תחושה של חום, סוף שמח.
הסרט מילא את החיים הרגשיים של הסינים, הוליד בהם מחדש את הרצון לרגשות נורמלים. לא התייפחנו בגלל הגורל הטרגי של צעירה שמכרה פרחים, אלא בגלל עצמנו והארץ שלנו. ההקרנה של הסרט הזה בסין היתה אירוע פוליטי משמעותי. זה היה האות לכישלון המוחלט של מהפכת התרבות, עליה הכריז מאו דזה-דונג. הדמעות שטפו את עיני האנשים, הן התירו להם ללמוד את מוסר ההשכל מהטרגדיה הזאת, הם התחילו לקוות לחיים נורמלים.
שלושים ושתיים שנה חלפו מאז ראיתי את הילדה שמכרה פרחים ו, עדיין, הרגעים הדרמטים שגרמו לי לבכות אז המשיכו לגרום לי לדמוע. גיליתי שקים איל סונג וקים ג'ונג איל הצטיינו באומנות של לגרום לבכות, הם ידעו איך לגעת ברגשות ולשחק איתם, והם גילו איך לגרום לקהל להזיל דמעות: אם נמשיך לענות את הילדה היפה וטובת הלב, ונשרוף לה את העיניים וננטוש אותה בשלג אחרי שהיא תסבול מיני השפלות, עוד נראה אם תבכה או לא.
מקור: לה מונד, 22 ביולי 2005
אין עשן 