טראויס ב., מַיְילי מַלוֹי

צֶ'ט מוֹרַן גדל בלוֹגַן, מונטנה, בתקופה שבה ילדים כבר לא היו אמורים לחלות בפוליו. בלוגן הם עוד חלו, וגם הוא לפני שמלאו לו שנתיים. הוא החלים, אבל הירך הימנית שלו מעולם לא התאימה את עצמה לתושבת שלה, ואמא שלו תמיד חשבה שהוא ימות בגיל צעיר.

כשהוא היה בן ארבע עשרה הוא החל לרכב על סוסי פרא מפונקים, בשביל להוכיח לה שהוא בלתי-מנוצח. הם התנערו ובעטו והפילו אותו פעם אחר פעם. הוא פיתח תיאוריה שהסוסים לא בעטו או נהיו רגישים למגע בגלל שהם היו פראיים. הם בעטו והתחמקו ממגע כי במשך מיליוני שנים היה להם את האינסטינקט לזוז מהר או להיות טרף לאריות.

"אתה מתכוון שזה בגלל שהם חיות פרא", אבא שלו אמר פעם כשצ'ט ניסה להסביר את התיאוריה שלו.

הוא לא יכול היה להסביר, אבל הוא חשב שאבא שלו טועה. הוא חשב שיש הבדל, ושהדבר אליו אנשים התכוונו כשהם קראו למשהו "פראי" בכלל לא היה מה שהוא ראה בסוסים לא-מאולפים.

הוא היה קטן וצנום, אבל האגן שלו הקשה עליו להתחמק מתחת לסוסים, ולפני שמלאו לו שמונה עשרה הוא כבר שבר את הברך הימנית, כף הרגל הימנית, והשוק השמאלית. אבא שלו הסיע אותו לגראנד פאלְס, שם הרופאים מיקמו יתד מברזל ברגל הטובה שלו, מהאגן ועד לברך. מאז ואילך הוא הלך כאילו שהוא פונה אל עצמו בשאלה.

הגודל שלו הגיע מאמו, שהיתה שלושת רבעי שָיַאן. אביו היה ממוצא אירי ועקשן. היו להם חלומות עמומים לגבי עתיד טוב יותר לילדים שלהם, אבל לא היו להם רעיונות איך להשיג אותו. אחיו הגדול התגייס לצבא. כשהוא הסתכל עליו עולה על הרכבת, נאה וזקוף במדים שלו, צ'ט תהה למה אלוהים או הגורל העדיפו כל כך את אחיו. למה קלפי המשחק לא חולקו בשווה?

הוא עזב את הבית בגיל עשרים ועבר צפונה. הוא מצא עבודה מחוץ להָוֵור בהאבסת פרות במשך החורף, בזמן שמשפחת החוואי התגוררה בעיר והילדים הלכו לבית הספר. כל אימת שהדרכים התפנו הוא רכב אל השכנים הקרובים בשביל לשחק בקלפים, אבל רוב הזמן הוא היה לבד ומוקף בשלג. היה לו שפע של אוכל, וקליטה טובה בטלוויזיה. היו לו כמה מגזינים אירוטים שהוא למד להכיר יותר טוב משהוא הכיר כל אדם ממשי. הוא בילה את יום ההולדת העשרים ואחד שלו לבוש בגטקעס, שתי חולצות פלנל ומעיל חורף, מחמם מרק על הכירה. הוא התחיל לפחד מעצמו בחורף ההוא. הוא הרגיש שמשהו מסוכן ישתחרר אם הוא ישאר כל כך הרבה זמן לבד.

באביב הוא מצא עבודה בבילינגז, במשרד עם מזכירות ידידותיות והפסקות קפה שמבלים בשיחה על רודיאו וספורט. אהבו אותו שם, והציעו לשלוח אותו למשרד הראשי בשיקגו. הוא חזרה הביתה, לדירה השכורה שלו, וניחש שהוא ימצא את עצמו בכסא גלגלים תוך שלוש שנים אם הוא ימשיך לשבת על כסא במשרד. הוא התפטר מהעבודה ובילה את הקיץ במילוי דליים בחציר בעבור גרושים, ורוב הזמן היה משוחרר מהכאב באגן, אלא אם הוא עשה צעד לא נכון.

בחורף ההוא הוא לקח על עצמו עוד עבודת האבסה, מחוץ לגלנדייב, על גבול צפון דקוטה. הוא חשב שאם הוא יפנה מזרחה במקום צפונה אולי לא יהיה שם כל כך הרבה שלג. הוא גר בחדר מבודד שנבנה בתוך הרפת, עם טלויזיה, ספה, כירה חשמלית, ולצורך ההאבסה הוא נעזר במזחלת. הוא קנה כמה מגזינים חדשים, בהם הנשים היו זרות לו, והוא ראה את סטרסקי והאץ' ואת החדשות המקומיות. בלילה הוא היה יכול לשמוע את הסוסים זזים בתאים שלהם. אבל הוא טעה לגבי השלג. כבר באוקטובר הוא התחיל לרדת. הוא היה בסדר עד חג המולד, עם חבילות ומכתבים ששלחה לו אמו, אבל בינואר הוא שוב התחיל לפחד מעצמו. הפחד לא היה ממוקד. הוא התחיל כרעד סביב עמוד השדרה, חוסר נחת ללא מוצא.

החוואי השאיר לו טנדר, עם גוף חימום וכבל מאריך בשביל המנוע, וערב אחד הוא נסע דרך הכביש המושלג לתוך העיר. בית הקפה היה פתוח, אבל הוא לא היה רעב. משאבות הדלק עמדו במרכזו של אי של אור כחלחל, אבל מיכל הדלק של הטנדר היה מלא. הוא לא הכיר שם מי שישחקו איתו קלפים, שיעזרו לו להעביר את הזמן. הוא פנה מהרחוב הראשי בשביל לעשות סיבוב בעיר, וחלף על פני בית הספר. האור היה דלוק מעל דלת צדדית ואנשים השאירו את המכוניות שלהם בחניה ונכנסו פנימה. הוא האט, חנה על המדרכה, וצפה בהם. הוא העביר את היד על גבי ההגה, ומשך בחוט שנפרם מכיסוי העור שלו. לבסוף הוא יצא מהטנדר, הרים את הצווארון אל מול הקור, ונכנס אחרי האנשים פנימה.

באחת הכיתות האורות היו דלוקים, והאנשים שאחריהם הוא עקב ישבו מאחורי שולחנות קטנים מדי וברכו אחד את השני לשלום כדרכם של אנשים שכבר מכירים. שלטים וציורים על גבי קרטון ביצוע כיסו את הקירות, ואותיות האלף-בית בכתב יד עיטרו את ראש הלוח. רוב האנשים היו בסביבות גיל ההורים שלו, אבל הפנים שלהם היו עדינים יותר והם היו לבושים כמו אנשים שגרים בעיר, עם נעלים דקות וז'קטים בהירים ונקיים. הוא הלך לאחורי החדר והתיישב על כסא. הוא נשאר לבוש במעיל ג'ינס מרופד בצמר, והציץ בתחתית המגפיים בשביל לבדוק מה הוא גרר יחד איתו פנימה, אבל הן היו נקיות אחרי ההליכה בשלג.

"היינו צריכים להשיג כיתה בבית ספר תיכון", אמר אחד הגברים.

אישה – או נערה – עמדה מאחורי שולחן המורה שניצב בקדמת החדר והוציאה ניירות מתוך תיק מסמכים. היה לה שיער מתולתל ובהיר, והיא לבשה חצאית צמר אפורה וסוודר כחול, ומשקפיים עם מסגרת דקה. היא היתה רזה, ונראתה עייפה ומתוחה. כולם השתתקו וחיכו שהיא תתחיל לדבר.

"אף פעם לא עשיתי את זה קודם", היא אמרה. "אני לא בטוחה איך להתחיל. תרצו להציג את עצמכם?"

"כולנו כבר מכירים", אמרה אישה אפורת שיער.

"אבל היא לא", מחתה אישה אחרת.

"אתם יכולים לספר לי מה שאתם יודעים על בית הספר למשפטים", אמרה המורה הצעירה.

המבוגרים שמאחורי השולחנות הקטנים הסתכלו אחד בשני. "לא נראה לי שאנחנו יודעים שום דבר", אמר מישהו.

"בגלל זה אנחנו כאן".

הצעירה נראתה לרגע חסרת אונים ואז פנתה אל הלוח. האחוריים שלה היו קימור עדין בחצאית הצמר. היא כתבה "חינוך מבוגרים 302" ואת שמה, בֶּת' טְרַאוִיס, והגיר צרם עם ה-ת' וה-ר'. הגברים והנשים בשולחנות זעו באי-נוחות.

"אם תחזיקי אותו ישר למעלה", אמרה אישה מבוגרת, והדגימה עם עיפרון, "עם האגודל לאורך הצד, זה לא יעשה את זה".

בת' טראויס הסמיקה, ושינתה את האחיזה שלה, והתחילה לדבר על איך החוקים של מדינת מונטנה והחוקים הפדרלים של ארצות הברית פועלים במערכת החינוך הציבורית. צ'ט מצא עיפרון בתא השולחן שלו, והחזיק אותו כמו שהאישה אמרה שצריך להחזיק את הגיר. הוא תהה למה אף אחד לא הראה לו את זה בימיו בבית הספר.

בעוד שכולם כתבו לעצמם הערות במחברת, הוא ישב מאחור והקשיב. בת' טראויס היא עורכת דין, כך נראה. אבא של צ'ט סיפר בדיחות על עורכי דין, אבל עורכי דין מעולם לא היו נשים צעירות. הכיתה היתה מלאה במורים, ששאלו דברים שהוא מעולם לא חשב עליהם, לגבי זכויות תלמידים וזכויות הורים. הוא מעולם לא חשב שלתלמיד יש זכויות כלשהן. אמא שלו גדלה בבית הספר המיסיונרי סט. חוויאר, איפה שהרביצו לילדים אינדיאנים שלא דיברו אנגלית, או גם סתם בלי סיבה. לו כבר היה יותר מזל. מורה לאנגלית פעם הרביצה לו על הראש עם מילון, ומורה לחשבון פעם סדק סרגל במכה על השולחן שלו. אבל באופן כללי הם לא היו רעים.

פעם אחת בת' טראויס התכוונה לשאול אותו משהו, אבל אחד מהמורים הרים את היד, והוא ניצַל.

בשעה תשע השיעור נגמר, והמורים הודו לגברת טראויס ואמרו שהיא לימדה היטב. הם דיברו ביניהם על יציאה למקום כלשהו לבירה. הוא הרגיש שהוא צריך להשאר ולהסביר את עצמו, אז הוא נשאר מאחורי השולחן. האגן שלו התחיל להתקשות אחרי ישיבה כל כך ממושכת.

גברת טראויס ארזה את תיק המסמכים שלה ולבשה את המעיל האדום הנפוח שלה, שגרם לה להראות כמו בלון. "אתה נשאר?" היא שאלה.

"לא, גברת". הוא הרים את עצמו מאחורי הכסא.

"אתה רשום לשיעורים?"

"לא, גברת. פשוט ראיתי שאנשים נכנסים".

"אתה מתעניין בלימודי משפטים?"

הוא חשב איך לענות לזה "לא לפני הערב".

היא הסתכלה בשעון שלה, שהיה דק ובצבע זהב.

"יש איפשהו שאפשר לאכול בו?" היא שאלה. "אני צריכה לנסוע חזרה למיסוּלה".

הכביש המהיר חצה את מונטנה, החל מאזור הגבול עם צפון דקוטה, שם הם היו, מערבה דרך בילינגז ובוזמן ודרך לוגן, איפה שהוא גדל, והלאה מעבר להרים למיסולה, בקרבת הגבול עם קולורדו. "זאת נסיעה נורא ארוכה", הוא אמר.

היא טלטלה את ראשה, לא מתוך אי הסכמה אלא הפתעה.

"מצאתי את העבודה הזאת לפני שסיימתי את הלימודים", היא אמרה.

"חיפשתי כל עבודה שהיא, כל כך פחדתי מהרגע שבו אני אצטרך להתחיל להחזיר את ההלוואות שלקחתי. לא ידעתי איפה זה גלנדייב. זה נראה כמו בלגרד, כלומר איך שהמילה נראית, שהיא קרובה יותר למיסולה. בטח התבלבלתי ביניהן. ואז מצאתי עבודה אמיתית, אבל הם מכריחים אותי לעשות את זה כי הם חושבים שזה מצחיק. אבל זה לקח לי תשע וחצי שעות להגיע לכאן. ועכשיו אני צריכה לנהוג תשע וחצי שעות חזרה, ואני צריכה ללכת לעבודה בבוקר. בחיים לא עשיתי דבר כל כך מטומטם".

"אני יכול להראות לך איפה בית הקפה", הוא אמר.

היא נראתה כאילו שהיא מתלבטת אם היא צריכה לפחד ממנו, ואחרי רגע הנהנה. "אוקיי", היא אמרה.

במגרש החניה הוא נהיה נבוך לגבי ההליכה שלו, אבל לא נראה שהיא הבחינה בזה. היא נכנסה למכונית דטסון צהובה ועקבה אחרי הטנדר שלו לבית קפה על הכביש הראשי. הוא חשב שהיא היתה יכולה למצוא את המקום בעצמה, אבל הוא רצה עוד זמן יחד איתה. הוא נכנס והתישב מולה באחד התאים. היא הזמינה קפה וסנדביץ' הודו ועוגת בראוני עם גלידה, וביקשה מהמלצרית שתביא את הכל ביחד. הוא לא רצה שום דבר. המלצרית עזבה, ובת' טראויס הסירה את המשקפים והניחה אותם על השולחן. היא שפשפה את העיניים שלה עד שהן נהיו אדומות.

"גדלת כאן?" היא שאלה. "אתה מכיר את המורים האלה?"

"לא, גברת."

היא הרכיבה מחדש את המשקפיים. "אני רק בת עשרים וחמש", היא אמרה. "אל תקרא לי ככה."

הוא לא אמר דבר. היא היתה מבוגרת ממנו בשלוש שנים. השיער שלה, באור המנורה מעליה, היה בצבע דבש. היא לא ענדה שום טבעות.

"סיפרת לי איך זה שהגעת לשיעור הזה?" היא שאלה.

"פשוט ראיתי שאנשים נכנסים."

היא בחנה אותו ושוב היה נראה שהיא תוהה אם היא צריכה לפחד. אבל בית הקפה היה מואר, והוא השתדל להראות בלתי-מזיק. הוא היה בלתי-מזיק, הוא היה די בטוח בזה. להיות בחברתו של מישהו עזר – הוא לא הרגיש כל כך מתוח וחסר מנוחה.

"הבכתי את עצמי?" היא שאלה.

"לא."

"תבוא שוב?"

"מתי השיעור הבא?"

"ביום חמישי", היא אמרה. "כל יום שלישי וחמישי, לתשעה שבועות. אלוהים". היא כיסתה את העיניים שלה עם הידיים. "מה עשיתי?"

הוא ניסה לחשוב איך הוא יכול לעזור לה. הוא צריך היה להשאר עם הפרות, ולא היה שום הגיון לנסוע למיסולה לאסוף אותה. זה היה כל כך רחוק, ואז הם צריכים היו לנסוע את הדרך בחזרה.

"אני לא רשום", הוא אמר לבסוף.

היא משכה בכתפיים. "אף אחד לא הולך לבדוק."

האוכל שלה הגיע, והיא התחילה עם הסנדוויץ'.

"אני אפילו לא מבינה בחוקים שקשורים במערכת החינוך", היא אמרה. "אני אצטרך ללמוד כל פעם בשביל ללמד את השיעור". היא מחתה טיפה של חרדל מהסנטר. "איפה אתה עובד?"

"מחוץ לעיר, בחווה של היידן, מאביס את הפרות. זאת רק עבודה לחורף."

"אתה רוצה את החצי השני של הסנדוויץ'?"

הוא נד בשלילה, והיא הזיזה את הצלחת הצידה ולקחה חתיכה מהעוגה.

"אני אראה לך אם תוכלי להשאר יותר", הוא אמר.

"תראה לי מה?"

"את החווה," הוא אמר. "את הפרות."

"אני צריכה לחזור", היא אמרה. "יש לי עבודה בבוקר."

"ברור", הוא אמר.

היא בדקה את השעה. "אלוהים, כבר רבע לעשר". היא אכלה עוד קצת מהעוגה עם הגלידה במהירות וסיימה את הקפה. "אני חייבת לזוז".

הוא ראה איך האורות הנמוכים של הדטסון נעלמו אל מחוץ לעיר, ואז נהג חזרה הביתה בכיוון ההפוך. יום חמישי לא היה מאוד רחוק מיום שלישי, וזה כבר כמעט היה יום רביעי. הוא פתאום גווע ברעב, בעוד שבזמן שהוא ישב מולה הוא לא היה רעב. הוא התחרט שהוא לא לקח את החצי השני של הסנדוויץ', אבל הוא היה ביישן מדי.

יום חמישי בערב. הוא הגיע לבית הספר לפני כולם וחיכה בטנדר, מביט. אחד מהמורים הופיע עם מפתח, פתח את הדלת הצדדית, והדליק את האור. כשעוד אנשים הגיעו צ'ט הלך אל הכסא שלו באחורי הכיתה. בת' טראויס נכנסה ונראתה עייפה, הורידה את המעיל שלה, והוציאה ערימת ניירות מתיק המסמכים שהביאה איתה. היא לבשה סוודר ירוק עם צווארון גבוה, ג'ינס, ומגפי שלג שחורים. היא הסתובבה בין השולחנות וחילקה את תקציר השיעור וכשחלפה על פניו נדה בראשה. היא נראתה טוב בג'ינס. "החלטות מרכזיות של בית המשפט העליון ביחס לחוקי מערכת החינוך" היה כתוב בראש הדף.

השיעור התחיל, וידיים הורמו בשביל לשאול שאלות. הוא ישב מאחור והסתכל, וניסה לדמיין את המורים שלו כאן, אבל לא הצליח. איש אחד שלא היה מבוגר מצ'ט בהרבה שאל לגבי העלאת שכר, ובת' טראויס אמרה שהיא לא מאגדת מקצועית, אבל שהוא יכול לדבר עם האיגוד. האישה המבוגרת יותר בכיתה צחקה והקניטה את האיש לגבי זה שהוא מחפש צרות. בשעה תשע הכיתה יצאה החוצה לבירות, והוא שוב היה לבד עם בת' טראויס.

"אני צריכה לנעול", היא אמרה.

הוא הניח, במשך ארבעים ושמונה שעות, שהוא ילך איתה לאכול ארוחת ערב, אבל עכשיו הוא לא ידע איך לגרום לזה לקרות. הוא מעולם לא הזמין מישהי לשום מקום. היו בנות בתיכון שריחמו עליו, אבל הוא היה ביישן מדי או גאה מדי בשביל לנצל את זה. הוא נעמד לרגע קל ומביך.

"את הולכת לבית הקפה?" הוא לבסוף שאל.

"לחמש דקות", היא אמרה.

בבית הקפה היא ביקשה מהמלצרית את הדבר שיהיה הכי מהיר להכין מהתפריט. המלצרית הביאה לה קערת מרק עם לחם, קפה לקחת, ואת החשבון.

כשהמלצרית הלכה היא אמרה "אני אפילו לא יודעת איך קוראים לך".

"צ'ט מורן".

היא הנהנה, כאילו שזאת היתה התשובה הנכונה. "אתה מכיר מישהו בעיר שיכול ללמד את הקורס הזה?"

"אני לא מכיר אף אחד בכלל".

"אני יכולה לשאול מה קרה לרגל שלך?"

הוא הופתע מהשאלה, אבל הוא חשב שהיא יכולה לשאול אותו כמעט כל דבר. הוא נתן לה את הגירסה הפשוטה ביותר: הפוליו, הסוסים, העצמות השבורות.

"ואתה עדיין רוכב?"

הוא אמר שאם הוא לא היה רוכב הוא היה גומר בכסא גלגלים, או במוסד למשוגעים, או בשניהם.

היא הנהנה, כאילו שזאת היתה התשובה הנכונה, שוב, והסתכלה מבעד לחלון ברחוב החשוך. "כל כך פחדתי שאני אסיים משפטים ואמצע את עצמי מוכרת נעליים", היא אמרה. "אני מצטערת שאני עוד מדברת על זה. זה כל מה שאני חושבת עליו כשאני נוהגת".

"ציפורי לילה", אדוארד הופר. שמן על בד, 1942

אותו סוף השבוע היה הארוך ביותר שהוא חווה אי פעם. הוא האביס את הפרות וניקה את כלי העבודה וסירק את הסוסים עד שהם הבהיקו והסתכלו עליו, חשדנים לגבי התוכניות שלו.

בפנים, הוא ישב על הספה, זיפזפ בין הערוצים, ולסוף כיבה את הטלוויזיה. הוא תהיה איך הוא יוכל לחזר אחרי מישהי שהיתה מבוגרת יותר, עורכת דין, מישהי שגרה הרחק בקצה השני של המדינה ושלא יכלה לחשוב על דבר פרט למרחק הזה. הוא הרגיש תחושה משונה בחזה שלו, אבל זה לא היה חוסר הנחת שהוא חש בעבר.

ביום שלישי הוא אכף את אחד הסוסים ורכב אל העיר, משאיר את הטנדר מאחור. באוויר נשבה רוח חמה ורטובה, והלילה היה חמים ביחס לינואר והשמיים בהירים. הערבות נמתחו לכל כיוון, חשוכות פרט לאורות שזהרו מכיוון העיר. הוא הסתכל בכוכבים תוך כדי שהוא רכב. בבית הספר הוא קשר את הסוס למעמד האופניים, מחוץ לטווח הראיה של הדלת הצדדית ואזור החניה שבו המורים יחנו. הוא הוציא שקית פלסטיק מלאה שיבולת שועל שהיתה בכיס המעיל והחזיק אותה פתוחה. הסוס ריחרח בה, ואז התחיל למצוץ את שיבולת השועל עם השפתיים.

"זה כל מה שיש לי", הוא אמר וטחב את שקית הפלסטיק הריקה חזרה לכיס.

הסוס הרים את הראש בשביל לרחרח את הריחות המשונים שיש בעיר.

"אל תיתן שיגנבו אותך", אמר צ'ט.

כשמחצית המורים הגיעו הוא נכנס פנימה והתיישב במקום שלו. כולם ישבו באותם הכסאות כמו בשבוע שעבר. הם דיברו על הרוח החמה, ואם היא תמיס את השלג. לבסוף בת' טראויס נכנסה, עם המעיל המנופח שלה ותיק המסמכים. הוא שמח לראות אותה אפילו יותר משהוא ציפה, והיא שוב לבשה ג'ינס, מה שהיה טוב. הוא פחד שאולי היא תלבש שוב את חצאית הצמר הצרה. היא נראתה מוטרדת ושהיא לא שמחה להיום שם. המורים המשיכו לקשקש.

כשהשיעור נגמר והמורים התפנו הוא שאל, "אני יכול לקחת אותך לבית הקפה?"

"אה…" היא אמרה, והסתכלה הצידה.

"לא בטנדר", הוא אמר בזריזות, ותהה למה בשביל אשה טנדר יכול להרגיש יותר מסוכן. הוא ניחש שאולי כי זה היה כמו חדר. "בואי החוצה", הוא אמר.

היא חיכתה במגרש החניה בזמן שהוא התיר את הסוס ועלה עליו. הוא רכב מעבר לפינה, מודע לכך שהוא עלול להראות כמו אידיוט, אבל גם עם תחושה של התעלות מכך שהוא יושב על הסוס, אל המקום שבו בת' טראויס עמדה וחיבקה את תיק המסמכים שלה.

"אלוהים", היא אמרה.

"אל תחשבי יותר מדי", הוא אמר. "תני לי את התיק. עכשיו תני לי את היד. תרימי את הרגל השמאלית לארכוף השמאלי. עכשיו תניפי את הרגל השניה לצד השני." היא עשתה את כל זה, מגושמת, ומשכה את עצמה מאחוריו. הוא החזיק את תיק המסמכים שלה צמוד לראש האוכף, והיא נאחזה בחוזקה בג'קט שלו, הרגליים שלה נוגעות בשלו. הוא לא יכול היה לחשוב על דבר פרט לכמה חמה היא הרגישה, לחוצה אל מול הגב שלו. הוא רכב בדרך צדדית, דרך הרחובות החשוכים, לפני שהוא חתך לכיוון הכביש הראשי ועצר קצת לפניו, מאחורי בית הקפה. הוא עזר לה לרדת, ירד אחריה, נתן לה את התיק, וקשר את הסוס. היא הסתכלה בו וצחקה, והוא קלט שהוא מעולם לא ראה אותה צוחקת קודם לכן. הגבות שלה הורמו והעיניים התרחבו, במקום לרעוד מעט כמו אצל רוב האנשים. נראה שהיא נדהמה מהכל.

בבית הקפה המלצרית הניחה המבורגר וצ'יפס מול בת' טראויס ואמרה, "הטבח רוצה לדעת אם זה הסוס שלכם מאחורה".

צ'ט אמר שכן.

"הוא יכול לתת לו קצת מים?"

הוא אמר שהוא יעריך את זה.

"הטנדר התקלקל?" המלצרית שאלה.

הוא אמר שלא, שהטנדר בסדר, והמלצרית המשיכה הלאה.

בת' טראויס הפנתה לכיוונו את הקצה הארוך של הצלחת, והרימה את ההמבורגר. "קח קצת צ'יפס", היא אמרה, "איך שזה שאתה אף פעם לא אוכל?"

הוא רצה לומר שהוא לא רעב כשהוא נמצא לידה, אבל הוא פחד מהמבט שלה אם הוא יגיד את זה, מאיך שזה יגרום לה להתבייש ממנו.

"למה פחדת למכור נעליים?" הוא שאל.

"פעם מכרת נעליים? זה גיהנום".

"אני מתכוון, למה פחדת שלא תוכלי למצוא שום דבר אחר לעשות?"

היא הסתכלה בהמבורגר כאילו שהתשובה מסתתרת בתוכו. העיניים שלה היו כמעט באותו הצבע כמו השיער שלה, וסביבם היו ריסים בהירים. הוא תהה אם היא חושבת שהוא אינדיאני, בגלל השיער הכהה שלו. "אני לא יודעת", היא אמרה. "בעצם, אני יודעת. זה כי אמא שלי עובדת בקפיטריה בבית ספר, ואחותי עובדת במכבסה בבית חולים, ולמכור נעליים זאת העבודה הכי מכובדת שמישהי מהמשפחה שלי יכולה לקוות להשיג".

"מה עם אבא שלך?"

"אני לא מכירה אותו".

"נשמע עצוב".

"לא, זה לא", היא אמרה. "זה דווקא שמח. אני עורכת דין, אתה רואה, עם עבודה נפלאה בנסיעה לפאקינג גלנדייב כל רבע שעה עד שאני אשתגע". היא הניחה את ההמבורגר ולחצה את גב הידיים שלה כלפי העיניים. האצבעות שלה היו שמנוניות ועל אחת מהן היה קטשופ. היא הרחיקה את הידיים מהפנים והסתכלה בשעון. "כבר עשר", היא אמרה. "אני לא אגיע הביתה לפני שבע וחצי בבוקר. יש איילים על הכביש וגם קרח בהמשך הדרך אחרי לוגן. אם אני אצליח לעבור את כל זה אני אוכל להתקלח וללכת לעבודה בשמונה, ולעשות את כל החרא שאף אחד אחר לא רוצה. ואז מחר בלילה ללמוד עוד חוקים בשביל להכין את השיעור הבא, ויום אחרי זה לצאת לפני הפסקת הצהריים ולנסוע כל הדרך לפה. אולי זה יותר טוב ממכבסה של בית חולים, אבל לא בהרבה".

"אני במקור מקצת הלאה על אותו הכביש", הוא אמר.

"אז אתה בטח מכיר את הקרח שמצטבר שם".

הוא הנהן.

היא טבלה את המפית שלה בכוס המים ומחתה את האצבעות, ואז סיימה את הקפה. "זה היה נחמד, שהבאת את הסוס", היא אמרה. "תיקח אותי חזרה למכונית שלי?"

בחוץ הוא הניף אותה על הסוס שוב, והיא כרכה את הידיים שלה סביב המותניים שלו. זה נראה כאילו שהגוף שלה התאים לשלו כמו שתי חתיכות של פאזל. הוא רכב חזרה לחניית בית הספר באיטיות, בלי חשק לתת לה ללכת. ליד הדטסון הצהובה הוא החזיק חזק את היד שלה בזמן שהיא ירדה מהסוס, ואז גם הוא ירד. היא משכה כלפי מטה את המעיל המנופח שלה איפה שהוא התרומם כשהיא החליקה מהסוס, והם עמדו שם, מסתכלים אחד בשני.

"תודה", היא אמרה.

הוא הנהן. הוא רצה לנשק אותה, אבל לא ראה כל דרך שבה זה יכול לקרות. הוא התחרט שהוא לא התאמן, עם הבנות מהתיכון או המזכירות הידידותיות, רק בשביל להיות מוכן לרגע הזה.

היא התחילה לומר משהו, אבל מרוב המתח שהוא היה בו הוא התפרץ. "נראה ביום חמישי", הוא אמר.

היא שתקה לרגע לפני שהיא הנהנה, והוא פירש את זה בתור סימן מעודד. הוא שוב לקח את היד שלה ונישק אותה, כי הוא חשב קודם איך הוא רוצה לעשות את זה, והיד היתה רכה וקרה. אז הוא רכן כלפיה ונישק את הלחי שלה, כי הוא רצה לעשות גם את זה. היא לא זזה, אפילו לא סנטימטר, והוא עמד לנשק אותה באמת כשנראה שהיא פתאום התעוררה מטראנס, והתרחקה ממנו בצעד. היא משכה את היד שלה בחזרה. "אני צריכה ללכת", היא אמרה, והלכה מסביב לדטסון אל דלת הנהג.

הוא החזיק בסוס כשהיא יצאה ממגרש החניה, ובעט בשלג. הסוס זז צעד הצידה. הוא רצה לקפוץ, מהתרגשות, מחרדה, מכאב. הוא הבריח אותה. הוא לא היה צריך לנשק אותה. הוא צריך היה לנשק אותה יותר. הוא צריך היה לתת לה לומר את מה שהיא התכוונה להגיד. הוא טיפס על הסוס ורכב הביתה.

מתוך "הכפר", עדי נס. צילום, 2012

יום חמישי בלילה. הוא נסע בטנדר, בלי תרגילים של קאובוי. הוא היה בדרך למשימה רצינית. הפעם הוא יענה לשאלות שלה בכנות, כמו השאלה למה הוא לא אכל. הפעם הוא ייתן לה לומר את הדברים שהיא התכוונה להגיד. הוא לא חיכה שהקהל יגיע לפני שהוא נכנס לכיתה. הוא הגיע מוקדם והתיישב בכסא שלו מאחור. הכיתה התמלאה, ואז גבר גבוה בחליפה אפורה וכרס קטנה נכנס ונעמד מאחורי שולחן המורה.

"גברת טראויס", הוא אמר, "הגיעה למסקנה שהנסיעה ממיסולה היא ארוכה מדי, אז אני אקח על עצמי ללמד את מה שנשאר מהקורס. אני עורך דין כאן בעיר. כמו שחלקכם יודעים, וכמו שחלקכם יידע בקרוב, התגרשתי לאחרונה אז יש לי קצת זמן פנוי. זה למה אני כאן".

בעוד שהאיש המשיך לדבר צ'ט קם מהכסא ומצא את דרכו לדלת. הוא עמד בחוץ ונשם את האוויר הקר לתוך הריאות. הוא נתן לאורות של העיר לשחות בתוך העיניים שלו עד שהוא מצמץ, וטיפס לתוך הטנדר של החוואי. הוא נתן מספיק גז בשביל שהמנוע יתפוס, ייתן שיעול וייצב את עצמו לנסיעה.

הוא ידע שבת' טראויס גרה במיסולה, תשע מאות שישים קילומטר מערבה, מעבר להרים, אבל הוא לא ידע איפה. הוא לא ידע איפה היא עבדה, או אם היא רשומה בספר הטלפונים. הוא לא ידע אם זה היה הוא שהבריח אותה או שזאת היתה הנסיעה. הוא לא ידע אם הטנדר ישרוד את הדרך, או מה שהחוואי יעשה כשהוא יגלה שהוא חסר.

אבל הוא הכניס את הטנדר להילוך המתאים ופנה לכיוון שבו הוא ראה את הדטסון הצהובה עוזבת את העיר שלוש פעמים. הכביש הישר ניצב נמשך על המישור והרגיש כאילו שהוא מתגלגל מתחת לטנדר, כהה ושקט, דרך המרחבים הכהים והשקטים של האדמה המכוסה בשלג. הוא עצר מחוץ למיילז סיטי, ושוב מחוץ לבילינגז, בשביל להזיז קצת את הרגל שלו שהתחילה להתקשות עד שהוא יכול היה לחזור לנהוג. בקירבת ביג טימבר נגמר המישור והתחילו ההרים, צורות שחורות שהתרוממו אל מול הכוכבים. הוא עצר בבוצמן לקפה ודלק, והמשיך בנסיעה על הכביש הריק אל מעבר ללוגן, ונזהר מהצטברות הקרח באזור. איפשהו מימינו בתוך החושך ההורים שלנו ישנו.

עדיין היה חושך כשהוא הגיע למיסולה, והוא עצר בתחנת דלק בשביל לחפש בספר הטלפונים את השם "טראויס". היה כתוב שם "טראויס, ב." עם מספר טלפון, אבל בלי כתובת. הוא רשם לעצמו את המספר, אבל לא התקשר אליו. הוא שאל את הקופאי איפה בעיר נמצאים המשרדים של עורכי הדין, וזה משך בכתפיו ואמר "אולי במרכז".

"איפה זה?"

הקופאי בחן אותו לרגע. "זה במרכז", הוא אמר, והצביע שמאלה.

במרכז העיר צ'ט מצא עצמו לאור הזריחה בין חנויות ובנייני לבנים ורחובות חד-סטריים. הוא חנה ויצא מהטנדר בשביל לשחרר את האגן. ההרים היו כל כך קרובים שהם לו להרגיש קלאוסטרופוביה. כשהוא מצא לוחית עץ שהיה מגולף בה "משרד עורכי דין" הוא שאל את המזכירה שבאה לפתוח אם היא מכירה עורכת דין בשם בת' טראויס.

המזכירה הסתכלה על הרגל העקומה שלו, על המגפיים, ועל המעיל ונדה בשלילה.

במשרד עורכי הדין הבא המזכירה היתה נחמדה יותר. היא התקשרה לבית הספר למשפטים ושאלה איפה בת' טראויס הלכה לעבוד, ואז כיסתה את השפורפרת עם היד. "היא קיבלה משרת הוראה בגלנדייב".

"יש לה עוד עבודה. כאן בעיר".

המזכירה מסרה את המידע בטלפון, ואז רשמה משהו על פיסת נייר שהיא נתנה לו.

"בהמשך ליד המחסנים של הרכבת", היא אמרה, מצביעה לכיוון החלון עם העפרון שלה.

הוא הגיע לכתובת שנכתבה על פיסת הנייר בשמונה וחצי, בדיוק כשהדטסון הצהובה של בת' טראויס נכנסה לאותו מגרש החניה. הוא יצא מהטנדר והרגיש את הגוף שלו רועד. היא פשפשה בתיק המסמכים שלה ולא שמה אליו לב לרגע. ואז היא הרימה את המבט שלה. היא הסתכלה בטנדר שמאחוריו, ואז שוב בו.

"נסעתי הנה", הוא אמר.

"חשבתי לרגע שאני במקום הלא נכון", היא אמרה. היא נתנה לתיק המסמכים להשען לצידה. "מה אתה עושה פה?"

"באתי לראות אותך".

היא הנהנה, באיטיות. הוא עמד זקוף עד כמה שהוא היה יכול. היא גרה בעולם אחר. אפשר היה לטוס להוואי או לצרפת בפחות זמן משלקח לעשות את הנסיעה הזאת. בעולם שלה היו עורכי דין, מרכזי ערים, והרים. בעולם שלו היו סוסים שהתעוררו רעבים, ופרות שחיכו בשלג, וזה ייקח עוד לפחות עשר שעות לפני שהוא יוכל לחזור להאכיל את כולם.

"היה לי חבל שהפסקת ללמד את הקורס", הוא אמר. "חיכיתי לזה, ללילות האלה".

"זה לא היה בגלל—" היא אמרה. "התכוונתי לספר לך ביום שלישי. כבר הגשתי בקשה שימצאו לי מחליף, בגלל הנסיעה. הם מצאו מישהו אתמול".

"אוקיי", הוא אמר. "זאת נסיעה קשה".

"אתה מבין?"

גבר בחליפה כהה יצא ממכונית כסופה והסתכל עליהם, בוחן את צ'ט. בת' טראויס נפנפה לשלום וחייכה. האיש הנהן, והסתכל על צ'ט שוב, ונכנס לתוך הבניין. הדלת נסגרה. צ'ט פתאום קיווה שהיא הפסיקה ללמד את הקורס בגללו, שבכלל היתה לו איזושהי השפעה עליה. הוא התנדנד מצד לצד. היא הסיטה את השיער שלה אחורה והוא חשב שהוא יכול לעשות צעד קדימה ולגעת ביד שלה, לגעת בעורף שלה איפה שהשיער היה מעט כהה יותר. במקום זה הוא תחב את הידיים שלו בכיסי הג'ינס. היא סרקה במבטה את מגרש החניה לפני שהיא הסתכלה בו שוב.

"אני לא מתכוון לעשות צרות", הוא אמר.

"אוקיי".

"אני צריך ללכת עכשיו להאביס", הוא אמר. "פשוט ידעתי שאם אני לא אתחיל לנהוג שאני לא אראה אותך יותר, ולא רציתי שזה יקרה. זה הכל".

היא הנהנה. הוא עמד שם, ממתין, חושב שאולי היא תגיד משהו, תתקרב אליו. הוא רצה לשמוע את הקול שלה שוב. הוא רצה לגעת בה, כל חלק בה, אולי רק הזרועות שלה, רק המותניים. היא עמדה מחוץ להישג יד, חיכתה שהוא יילך.

לבסוף הוא עלה לטנדר והצית את המנוע. היא עדיין התבוננה בו ממגרש החניה כשהוא נסע משם, עלה על הכביש המהיר ועזב את העיר. במשך חצי השעה הראשונה הוא לפת את ההגה כל כך חזק שמפרקי האצבעות שלו הלבינו, ובהה בכביש שהטנדר בלע. אז הוא נהיה עייף מדי בשביל לכעוס, והעיניים שלו התחילו להסגר ולהפתח בפתאומיות. הוא כמעט סטה מהכביש. הוא עצר לקנות כוס קפה שחור, ושתה אותו בעמידה לצד משאית חונה. הוא התחרט שהוא ראה אותה מיד, במגרש החניה. הוא רצה שיהיה לו רגע להתכונן. הוא מעך את כוס הנייר וזרק אותה.

כשהוא חלף על פני לוגן הוא חשב לעצור, אבל לא היה בכך צורך. הוא כבר ידע מה ההורים שלו יגידו. אמא שלו תדאג לגבי הבריאות שלו, ככה נוהג כל הלילה, הבן החולה שלה, מסכן את החיים שלו. "אתה אפילו לא מכיר את האישה הלבנה הזאת", היא בטח תגיד. אבא שלו יגיד "אלוהים, צ'ט, עזבת את הסוסים בלי מים כל היום?"

חזרה בחווה של היידן, הוא האכיל והשקה את הסוסים, והם נראו בסדר. אף אחד מהם לא בעט את דרכו מחוץ לאורווה. הוא רתם אותם במושכות וערם חציר על המזחלת, וגרר אותה החוצה. הוא חתך את החוט שהחזיק את אלומות השעורה וזרק אותן לעבר הפרות. הסוסים גררו את המזחלת לאיטם בלי תלונות, והוא חשב על כל הסייחים בני השנתיים שבעטו לכל כיוון כשהוא היה בן ארבע עשרה. ככה הרגיש הכאב בבטן שלו. אבל זה לא שבת' טראויס לא היתה הוגנת כלפיו. הוא לא ידע מה הוא קיווה שיקרה. אם היא היתה מבקשת ממנו להשאר, הוא היה צריך לעזוב בכל מקרה. זאת היתה הסופיות של השיחה, והמבט המגונן שנתן בה האיש בחליפה הכהה, שגרמו לו להרגיש פגוע וחבול.

חזרה באורווה הוא דיבר עם הסוסים ונשאר קרוב לרגליים האחוריות שלהם כשהוא הלך מאחוריהם. הם היו סוסים מאולפים, מחוסנים מפני תגובות פתאומיות, אבל הוא השאיר אותם בלי מים כל היום. הוא נתן לכולם עוד פחית קפה מלאה בשיבולת שועל, שהחליקו בצהוב לתוך הדליים שלהם.

הוא הלך חזרה החוצה, לתוך החושך, והביט אל האדמה המישורית שנמשכה מאחורי הגדר. הירח היה גבוה, והשדות היו צבועים בגוונים כחול, מנוקדים בפרות. האגן שלו התקשה וכאב. הוא היה צריך להשתין, והוא התרחק מהאורווה וראה איך מכתש קטן העלה אדים בשלג. הוא תהה אם אולי הוא טמן זרע, אצל בת' טראויס, כשהוא הפגין כלפיה את הרצינות שלו. היא לא תחזור – זה היה בלתי אפשרי לדמיין אותה עושה את הנסיעה הזאת שוב, מכל סיבה שהיא. אבל היא ידעה איפה הוא. היא היתה עורכת דין. היא תוכל למצוא אותו אם היא תרצה.

אבל היא לא תרצה. זה היה הדבר שגרם לו לכאוב. הוא כיפתר את הג'ינס והניד את המשקל שלו על פני האגן. הוא רצה להתאמן, עם בנות, ועכשיו היה לו את זה, אבל הוא קיווה שזה ירגיש יותר כמו אימון. התחיל להיות קר, והוא תיכף יצטרך לחזור פנימה. הוא שלה את מספר הטלפון שלה מתוך הכיס שלו ובחן אותו לכמה רגעים באור הירח, עד שהוא למד אותו על פה, וכבר לא ישכח אותו. אז הוא עשה את מה שהוא ידע שהוא צריך לעשות, ומעך את הנייר לצורה של כדור, והשליך אותו.

"לבן לילה-בוהק", האן גאן. דיו על נייר, אמצע המאה ה-8

מתורגם מתוך אוסף הסיפורים הקצרים "לרקוד בשתי חתונות". הוצאת ריוורהד (פינגווין), 2009

שם האוסף לקוח מתוך שיר של א.ר. אמונס שמובא בתור אפיגרף בסופו:

אי אפשר
לרקוד

בשתי חתונות
ובשתי

חתונות זאת
הדרך היחידה

בה אני
מוכן לרקוד

מקור [.פדף, אנגלית]

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s