כשאדם מבקש לכתוב בשם דור הוא פונה ללשון הרבים. "נמאס לי" ו"אנו דורשים" מפוזרים בנדיבות כאילו להחזיק את המסר התפור בגסות. איש לא בחר בו, באדם שמאחורי המקלדת, ולבד מקבוצת חבריו המצומצמת ועוד כמה חברים-של-חברים שעשו לו לייק בפייסבוק אין כל דרך לדעת אם דבריו יהדהדו גם במחשבותיהם של אחרים.
הדבר הבא אליו הוא ידרש יהיה לתת לדור שם. מאז שעיתונאי זה או אחר המציא את דור האיקס הדורות הצטמצמו לעשורים, וכבר מוצו אותיות האלף-בית הלטיני. חבל שכבר היה לנו דור אבוד אחד; למרות המחזוריות של ההיסטוריה זה שם שאי אפשר לשחזר. אבל אם בכל זאת אותו הכותב ימצא לדור שלו שם, ברגע של הברקה אחרי כמה כוסיות ולפני עוד כמה כוסיות של חגיגה, אולי זה יתפוס. אולי עוד יהיו יום אחד סוציולוגים שיכתבו בהערת בסוגריים (בן רימוז', 2012). צריך רק לקוות שהשם יחזיק עשור, לפני שנעבור לשנתונים.
משקנה לו מעמד ומשקנה לו שם, יפנה נציג הדור האבוד אל הדורות הקודמים ברשימה של אבחנות לגבי מהותו שלו, ויתן סימנים בשינויים שהתרחשו. רובם יהיו מובנים מאליהם לבני גילו ומפתיעים לקוראים מבוגרים יותר, והשימוש במונחים חדשים רק ידגיש זאת, כמו במאי טלוויזיה שידאג לשלב צילום מסך של טלפון סלולרי שמעדכן בטוויטר. "תראו, אני שונה."
כמו כל זרם חדש, בין אם באומנות ובין אם בפוליטיקה, משהופרדו הקודמים לו השלב הבא יהיה הרג האב. על פי רוב לאחר שזה פוּרד לגורמיו ונותח בסכין גסה לאומצה יגיע הרגע של אכילת הבשר, כמו האורובורוס הבולע את עצמו. אחריה, עם הברזל שנוסף, תבוא לה רשימה כלשהי של מענות ודרישות, כולן פשוטות וישירות. הרשימה תפתח במז'ור ותסיים בקרשנדו, ולכל אורכה ימתחו לגאטואים.
כשיבקש המחבר לסגור הוא ידרש למשפט מלא פאתוס, כי לא בלי אירוניה מאז המניפסט הקומוניסטי אין לו ברירה אחרת.
אין עשן 