סֶמיוֹן, אנדריי פלטוֹנוֹב

כל יום הקַיִץ הארוך של חייו היה הילד בן השבע עסוק בעבודתו: הוא טיפל בשני האחים שלו, שהיו קטנים עוד יותר ממנו, עם האחות הכי קטנה התעסקה עדיין אמא, והבכור בן השבע כאילו נח ממנה לעת עתה. אבל הוא ידע שעוד מעט יעבירו אליו גם את האחות, מפני שהבטן של אמא התחילה שוב להתרומם, אף כי לבֵּן שלה אמרה שזה מהאוכל. אבא ואמא של סֶמיוֹן פּוֹנוֹמַריוֹב בן השבע היו אנשים טובים, ובגלל זה היתה אמא יולדת כל הזמן; רק גמרה להיניק ילד אחד, וכבר הרתה את אחיו.

"שיחיו להם," אמר אבא כשנודע לו שאשתו התעברה שוב. "למה שיתענו ויתגעגעו שם?"

"איפה זה שם, אבא?" שאל סמיון, "שם הם מתים?"

"אלא מה?" השיב אבא. "אם הם לא חיים אתנו, ברור שהם מתים."

"והם סובלים שם?" התעניין סמיון.

"אתה הרי רואה, כל הזמן הם נדחפים לפה, סימן שהם סובלים," לימד האב את בנו, "רע להם איתנו: אתה כבר גדול ויודע בעצמך, אבל שם עוד יותר גרוע…"

"רע אצלנו," אמרה האם, תוחבת לחם לעוס לפיה של הבת הכי קטנה, "אוי, רע…"

האב הביט באם בעיניים מלאות ענווה וכוח.

"אין דבר, שיגדלו להם, לא לחיות — עוד יותר גרוע."

אם נודדת. דורותיאה לאנג, 1936

רק בשלוש או ארבע השנים הראשונות אחרי שנולד, נח סמיון וחי לו בינקות. אחר-כך כבר לא היה לו זמן. אבא עשה עגלה קטנה מסל וחישוקי ברזל, ואמא אמרה לסמיון להסיע את האח הקטן בחצר עד שתבשל להם צהריים. האח הקטן ישן במשך היום, אבל שוב ושוב היה מתעורר ובוכה, ואז צריך היה להסיע אותו עוד פעם סביב החצר — ליד המחסן, בית השימוש, הפּשפֶּש, ליד אגף הבניין, הגדר, ליד השער הפונה לרחוב, ושוב למחסן. אחר-כך, כשנולד לסמיון עוד אח אחד וגדל קצת, הושיב סמיון את שניהם בעגלה והסיע אותם סביב-סביב בחצר, עד שנגמר לו הכוח. וכשנגמר לו הכוח ביקש מאמא לחם דרך החלון, והיא נתנה לו פרוסה, וסמיון היה משעין שוב את הידיים על ידית העגלה ודוחף אותה לפניו בשקידה, שוכח הכול בזמן המסע הארוך דרך פיסות הקש, האשפה, האבנים הזעירות ועלי העשב הדלילים שצמחו בחצר. הוא התבונן בהם בעיניים רדומות והתלחש אתם על משהו, או חשב לו בַּלב שגם הם, בעצם, כמוהו, והוא לא צריך להשתעמם, כי הנה גם הם שותקים ולא משתעממים — לא פיסות הקש ולא העשב. לפעמים שוחח סמיון עם האחים שלו שבעגלה, אבל הם כמעט לא הבינו אותו, ואהבו לבכות; כשבכו ולא הפסיקו, העניש אותם סמיון ונתן לכל אחד מכה על הראש, אבל רק לפעמים. הוא הבין שהאחים שלו עלובי-נפש, ואולי הם בוכים מרוב פחד שיגרשו אותם בחזרה לשם, למקום שהיו מתים בזמן שעוד לא נולדו. "שיחיו להם," הסכים סמיון. מפעם לפעם שאל את אמו דרך החלון: "די, אמא?" — "לא, לא, תמשיך להוביל אותם!" השיבה האם מן החדר. היא בישלה שם, האכילה את התינוקת האחרונה ונענעה אותה בעריסה, כיבסה, תיקנה והטליאה לבנים, שטפה את הרצפות, ועל כל פרוטה דלה שמרה כמו על אוצר; בעצמה, עם התינוקת בזרועותיה, הלכה לאסוף עצי הסקה שהאיכרים שמטו בלי משים מעגלותיהם ליד המחסן ואחר-כך כבר לא הרימו, כדי להקל על הסוסים: העצים היו של זרים, ואילו הסוסים — שלהם.

אבא של סמיון עבד כנפח במפחה שליד דרך-המלך המוליכה למוסקבה, מרחק אלף וֶרסטָאוֹת ויותר. הוא בא הביתה רק לישון, בבוקר היה מתעורר לפני כולם, לוקח אתו פרוסונת והולך. בערבים — חורף וקיץ — היה חוזר כבר בחושך, ורק לעתים רחוקות מצא את הבן הבכור שלו, סמיון, כשהוא עוד ער. לפני שהלך לישון היה אבא זוחל על ברכיו על הרצפה בין הילדים הישנים, מכסה אותם טוב-טוב בסמרטוטים, מלטף כל אחד על הראש — ולא ידע איך יביע להם שהוא אוהב אותם, שצר לו עליהם; הוא כמו ביקש מהם סליחה על החיים הדלים. אחר-כך היה נשכב ליד אמא, שישנה גם היא על הרצפה בשורה אחת עם הילדים, מניח את רגליו שקפאו בצינה על רגליה החמות, ונרדם.

בבוקר, כשהתעוררו, געו הילדים בבכי — הם רצו לאכול, לשתות, לעשות קקי, וחוץ מזה היה להם מוזר לחיות, הם עוד לא התרגלו, כל הזמן כאב להם משהו בגוף, העצמות שלהם עוד לא התקשו שם בפנים. רק סמיון לא בכה, הוא סבל בשתיקה את הצורך שלו לאכול ודאג קודם כול לאֶחיו — אחר-כך כבר יאכל עם אמא את מה שהשאירו הקטנים, או את מה שהתקלקל במקרה והתחיל להסריח, כדי לא לזרוק אוכל סתם. אמא חיה כבר הרבה זמן, היא בטח לא כל-כך סבלה כשרצתה לאכול, אבל סמיון נעצב והתגעגע עד הצהריים. כשהסיע את אֶחיו בעגלה היה מתהלך עגום, כי הלב כאב לו מרוב רעב, הוא בכה וייבב חרש כדי לשכוח. האחים הביטו בו מהעגלה והתחילו גם הם לצרוח מִפַּחד, כי האח הגדול שלהם נבהל ממשהו. אז היה סמיון מחטט בערמת האפר שהושלך לחצר ושולף משם חתיכות פחם, או שהיה מקלף קצת טיח מקיר האגף בשביל לתת לאֶחיו; הם היו מתנפלים על הפחם, מוצצים ובולעים, ומרוב גרגרנות הפסיקו לצרוח. סמיון דחף את העגלה עם האחים הקטנים אל מאחורי המחסן, ששם, בין הלול והגדר והקיר המחסן התגוללו בעשב השוטה קופסאות פח וערמות אשפה — והוא עצמו פנה ויצא לו לרחוב. שם התהלך לאורך הבתים ותר את הקרקע בעיניים. יותר מכל אהב למצוא שיירים של תפוח או גזר. כשהיה מוצא ואוכל, נחלש לו הלב מרוב שמחה — הוא צחק ומיהר לרוץ חזרה אל אֶחיו, הרי בלעדיו הם עלולים לזחול אל מחוץ לעגלה ולהיעלם לנצח. בזמן שרץ אליהם הרים סמיון את שולי חולצתו והסתכל לעצמו על הבטן; נדמה היה לו שמישהו זר חי שם בִּפנים, פעם מענה אותו ופעם מלטף, אבל מוטב היה שלא יהיה שם אף אחד, מוטב לחיות לבד, בלי צער.

האחים אכן יצאו בעצמם מהעגלה — האחד ידע רק לזחול, השני כבר התהלך קצת. זה שידע ללכת לא יכול היה להרחיק: כל החפצים שנקרו בדרכו חבטו בו — במצח, בצלעות, בבטן, והוא היה נופל ארצה מרוב כאב, ופורץ בבכי. סכנה נשקפה לאח הקטן, פֶּטְקָה, שידע רק לזחול. הוא עוד היה רך כולו, תָפוּח מרוב יַנקוּת, הוא זחל לאט, החפצים כמעט שלא פגעו בו, ולכן עלול היה לזחול בחשאי דרך החריץ שמתחת לגדר ולהסתתר בין השיחים והעשבים בחצרות זרות מרחוקות, או להירדם במלונה של הכלב.

אחרי שאסף את אֶחיו בחזרה לעגלה הסיע אותם סמיון שוב סביב החצר וסיפר להם איזה גשמים וברקים יש בעולם, איזה מגדלים עומדים בעיר, איפה שגרים העשירים — הוא כבר חי הרבה וראה הכול. בית של ברזל יש לו בקצת היער, והוא הולך לשם בלילות, לחיות שם לבדו, בנוֹרָאוּת, כי הוא עובד בתור קיסר לזאבים. האחים הקשיבו לו באימה ובאמונה שלמה. הקטן, פֶּטקה, הבין רק מעט, ובכל זאת פחד. גם סמיון הקשיב לסיפוריו שלו בסקרנות, ואף כי בעצם לא היה לו בית של ברזל, והוא גם לא היה קיסר לזאבים בלילות, הדמיון שלו הסב לו באמת אושר. בפיות פעורים, בעיניים ששכחו לעפעף, התסכלו האחים בסמיון כמו באיש נעלה ואיום. להם לא היה שום דבר שצריך לספר, וגם לדבֵּר ידעו רק קצת, ולכן כשהקשיבו לו, לא זכרו הילדים אפילו את עצמם.

אבל סמיון התמלא פתאום רחמים על שני אחיו. לא היה להם אפילו די שכל בשביל לדמיין לעצמם שהם ילדים טובים, והם עוד לא למדו לאהוב את החיים שלהם, ורק אותם. הם הסתכלו באחיהם הבכור באמון, במסכֵּנוּת, מעיניהם לא ניבטה שמחה מתוקה או גאווה על איזה רעיון שנִבדה מהלב, להם לא היה אכפת איפה מתרחש האושר — בתוכם פנימה או מחוצה להם, בזולתם, העיקר שהאושר יהיה, והם יֵדעו, כדי שלא יצטרכו לפקפק.

"אני לא עובד בתור קיסר, סתם שיקרתי," אמר סמיון בעצב. "אחרת הייתי מביא הביתה כסף או בשר, הרי אצלנו בבית מחסור, הכול מעט מדי…"

"למה שלא תגנוב בשר ותיתן לאמא," יעץ הגדול בשני הפעוטים, זַכאר בן החמש. "לאמא כואב הראש מרוב צער, היא בעצמה אמרה לי," נזכר זַכאר. הוא כבר ידע לאסוף קיסמים להסקת המיחם, והשגיח בזמן הארוחה שאמא לא תקפח אותו: לאבא נועדה מנה גדולה יותר משלו, לסמיון — רק טיפונת יותר, ולפטקה פחות מכולם, הוא עוד לא גדל, ועלול לזלול יותר מדי.

השפל הגדול. דורותיאה לאנג, 1936

יום אחד לפני הצהריים צעקה האם אל סמיון דרך החלון, שייכנס מהר הביתה. היא נתקפה צירי לידה ואמרה לסמיון ללכת אל קָפִּישְקָה, המיילדת, לקרוא לה שתבוא. סמיון מיהר להוליך את הזקנה אליהם הביתה, מחזיק בידה, הוא כבר אותה מקודם. לקפישקה היתה רק שן עליונה אחת, והיא אחזה בה את שפתה התחתונה, אחרת יכלה השפה להישמט והפה הריק היה נפער כתהום אפלה. בלילה, כשהלכה לישון, היתה קפישקה לוקחת רצועה של בד וקושרת את הלסת התחתונה לקודקוד, אחרת היה פיה קורס בזמן שישנה, והתקבצו בו זבובים שחיפשו להם קצת חמימות. הפנים של קפישקה דמו כבר מזמן לפני גבר; הם הוריקו מזיקנה, ומן הסתם גם מרוֹע, ומעל שפתה העליונה בצבץ שפמפם שיבה. כה כחושה היתה, עד שבזמן שהוליך אותה בידה אל ביתם שמע סמיון משהו משקשק וחורק בתוכה, הגידים בטח התחככו שם בעצמות.

קפישקה לקחה מאמא את התינוקת הפעוטה, הקטנה מכולם, נתנה אותה לסמיון ואמרה לו להישאר הרבה זמן בחוץ. סמיון הושיב את אחותו בעגלה בין שני האחים ואמר להם שאמא שוב פעם יולדת, ועכשיו יהיה להם עוד יותר קשה לחיות. הוא הביא את הילדים למקום השקט מאחורי הלול ושם נרדמו כולם, כי שעת הצהריים כבר עברה, הגיע הזמן לאכול, ואמא חלתה. סמיון נענע את הילדים בעגלה כדי שיישנו עמוק יותר, ובעצמו הלך הביתה והתחבא בפרוזדור, בחשֵכה. הוא השתוקק לשמוע איך נולדים האנשים ולמה הם חיים, הוא רעד מרוב יגון ואימה. קפישקה קִרקשה בכלים, קרעה יריעת בד לסמרטוטים, ועשתה את העבודה היומיומית של משק הבית.

"אַת אל תבכי ואל תתעצבי, בתי שלי!" אמרה קפישקה לאמא של סמיון. "בואי ואשכב על ידך, אולי זה קצת יקֵל עלייך!"

קפישקה גנחה ונאנקה קצת, אחר-כך השתרר שקט בחדר. מן הסתם נשכבה הזקנה ליד אמא על הכסת המוצעת על הרצפה. שמעו רק איך אמא נושמת בתכיפות ובקושי, כמו נחפזת לפלס לה דרך בתוך הייסורים.

"לָך — קשה, ולוֹ מה?" אמרה קפישקה.

"למי, סבתא?" שאלה אמא מהר, מתאמצת לא לבכות מרוב כאב.

"נו, למי שנולד עכשיו!" אמרה קפישקה. "הרי הנשמה נכנסת לתוכו כעת, נדחקת לַמיצַר, זוחלת אליו לאמצע הגוף הקטן שלו, לוחצת על כל הגידים ומותחת אותם… ואילו אַת — מה כבר יכול להיות, תגמרי ללדת, תחייכי, ושוב תתעברי — במה כבר יש לך להתעסק!.."

"אני לא אלד יותר," אמרה אמא בקול של מעוּנה.

"באמת?" אמרה הזקנה. "נו, מי יאמין לך!.. א-אח, בִּתי שלי, אם לא תלדי, תהיי מעופשת כולך, עבדה, רקובה — אפילו לא תזכרי שחיית לך פעם, רק תצַמחי רוֹע… מוטב כבר להתענות, אבל לדעת שאת חיה את החיים!"

אמא נאנקה שוב.

"שוב את מתקשה?" אמרה קפישה. "נו, תנשמי, תנשמי — עמוק תנשמי! בואי נעשה את זה יחד, גם אני אלד!" והזקנה התחילה נאנקת ומתנשמת; היא התאמצה יותר מאמא, כדי לנחם את היולדת, ולקחת עליה, ולוּ למראית עין, חלק מן הייסורים.

רעד עבר בבשרו של סמיון מציפייה ומעצב; מהחדר עלה ריח של משהו חמוץ, כאילו צהבהב. הילד ישב ופחד. הרחק בחצר, מאחורי הלול, האחות הקטנה ניוּשְקָה פצחה משום מה בזעקה — אולי נפלה מהעגלה עם הראש למטה. אבל הזעקה נפסקה פתאום, כאילו לא התרחשה כלל והיתה רק פרי הדמיון. סמיון רץ לשם, אל הילדים, לבדוק. בתחתית העגלה ישן רק הקטן, פטקה, ואילו זכארקה וניושקה כבר הזדחלו החוצה לאנשהו: זכאר ודאי משך והוציא את אחותו, היא לא היתה מסוגלת לצאת בעצמה מהעגלה. סמיון הביט מסביב ושמע את זכארקה אומר למישהו: "אוי, מגעילה אחת, למה נולדת בכלל!" סמיון נכנס אל הלול. שם, באפלולית, מתחת למושבי התרנגולות הריקים, רכב זכאר על בטנה של האחות הקטנה וחנק לה את הצוואר בידיים. היא שכבה מתחתיו על גבה והתאמצה לנשום, נעזרת ברגליה העירומות, משפשפת אותן הלוך ושוב בקרקע המזוהמת של הלול. עיניה, אדומות מבכי, הביטו שותקות, כבר אדישות כמעט, בפנים של זכארקה, היא תמכה את ידיה התְפוּחוֹת בידיים החונקות של אחיה. מאחור הנחית סמיון אגרוף על הלחי השמאלית של זכארקה. זכארקה נפל מעל בטנה של אחותו, ורקתו השמאלית נחבטה בגבשושית נצרים שבקיר הלול; הוא אפילו לא פרץ בבכי, הכאב העז בראשו עִרפל לו את החושים בן-רגע. עוד כמה פעמים חבט בו סמיון בלי הבחנה, אך במהרה התעשת, חדל להרביץ ופרץ בעצמו בבכי. האחות כבר הצטהלה שוב, זחלה לאיו על ארבעותיה וחיכתה לאח הבכור שלה שישים לב אליה. סמיון לקח אותה על הידיים, הרטיב כף יד אחת ברוק וניגב לה את העיניים הדמוּעוֹת, אחר-כך נשא אותה אל העגלה והחל לנענע, והאחות נרדמה לה, כנועה ומבוהלת, ליד אחיה הקטן.

זכארקה יצא מן הלול בכוחות עצמו; הדם יבש על לחיו השמאלית, והעלבון כבר חלף לו. "טוב," אמר לסמיון, "כשאהיה גדול –אני — אזכיר — לך — הכול!" — ושכב לו לישון על הקרקע ליד העגלה, שהרי ידע שאמא שוב יולדת ולא הכינה צהריים. גם סמיון נשכב בצל העגלה ונרדם, עד ששמש הערב האירה לו בפרצופו.

אבל יש שעות בחיים שפשוט אי אפשר להימלט מן האושר. האושר הזה נולד לא מן הטוב, גם לא מן הזולת, אלא מן העוצמה שבלב הגואה וצומח, ממעמקי הגוף המתענג על חמימותו, על פִּשרו שלו. שם, בתוך-תוכו של האדם, נובט לפעמים משהו עצמאי, שאינו תלוי בפגעי הגורל ואף מנוגד לסבל — זה הלך-הנפש של השמחה מבלי דעת; אבל הלך-הנפש הזה רופף בדרך כלל ודועך במהרה, כשהאדם מתנער ושב להתעסק במצוקה המוכּרת. לא פעם קם סמיון משנתו מאושר במפתיע, ואחר-כך היה נמלך בדעתו ושוכח שטוב לו לחיות.

בערב חזר אבא מהמפחה והתחיל לבשל דייסה בסיר של ברזל. אמא כבר ילדה תינוקת ונרדמה מאפיסת כוחות. קפישקה חיכתה עד שתתבשל הדייסה, אכלה עם כל המשפחה ואמרה לאבא שייתן להכסף, כי היא רוצה להמשיך לחיות ואין לה במה. הוא נתן לה ארבעים קוֹפֵּייקות, קפישקה צררה אותן במטפחת והלכה הביתה לישון.

למחרת הלך אבא לעבודתו השכם בבוקר, ואמא לא יכלה לקום. לכן ניהל סמיון את כל משק הבית בעצמו. תחילה הביא בעגלה שני דליים של מים מהנהר, אחר-כך פנה לרחוץ את הילדים, להלביש ולהאכיל אותם. חוץ מזה היה צריך לנקות את החדר, לבשל דייסה דלילה לאמא, לקנות לחם וחלב, להשגיח על שני האחים שלא יתחבאו איפשהו, לא יפלו לבית-השימוש ולא יעשו שרֵפה.

בשתיקה, בעיניים קמות, עקבה האם אחרי סמיון, איך הוא טורח ועושה הכול. הרכּה הנולדת שכבה לצדה וכבר ינקה, מצצה לה את השדיים.

בחצי היום נתן סמיון לכל הילדים לחם וחלב, ולאם דייסה, אחר-כך שכבו הילדים לישון. סמיון כבר החל להרהר, במה יאכיל את המשפחה בערב, כי בצהריים גמרו את כל האוכל, לא נותרו שיירים וגם מלאי לא היה. אחרי ששטף את הכלים הלך סמיון אל בעל-הבית, לבקש ממנו לחם וגריסים בהלוואה.

"אתם בטח לא תחזירו," אמר בעל-הבית. היו לו ארבעים דונם אדמה, הוא החכיר אותה לאיכרים ובעצמו לא עשה כלום, רק שכב לו על הספה או על הדרגש וקרא בלוח-הכנסייה של גַטְצוּק. כבר מזמן רצה סמיון לבקש ממנו את הלוח ולהסתכל בתמונות, אבל פחד.

"אנחנו נחזיר," אמר סמיון. "הנה, אבא יקבל משכורת, ואני אביא…"

בעל-הבית נתן לסמיון שתי ליטראות לחם, ומילא את שולי כותנתו בגריסים.

"תשגיח על השרצים שלכם, שלא יטנפו לי את החצר!" אמר בעל-הבית. "זכארקה לכלך היום בשלושה מקומות, לֵך לנקות…"

"תכף אלך לנקות," הבטיח סמיון. "הם הרי עוד קטנים, הם לא מבינים."

"ואני, ברגע שאראה אותו, אחטיף לו כהוגן, הוא כבר יבין!" אמר בעל-הבית.

"לא צריך להרביץ להם," ביקש סמיון, "אחרת אני אשרוף לך את הבית בלילה."

"מנוול חצוף שכמותך!.." קרא בעל-הבית, אבל סמיון כבר נעלם עם הלחם והגריסים.

קוטפי כותנה. ווקר אוונס, 1936

יום הקיץ הארוך של חיי הילד התנהל מאוּמץ וכבד, עד שניזונו כל הציפורים, האנקורים והתרנגולות. כשהשתתקו הללו סוף-סוף והחלו מתנמנמים מן האוכל ומן העייפות, כבר פשטו דמדומים ברקיע, ומדרך-המלך שבמרחק אפשר היה לשמוע איך נוסעות העגלות אל הכפר ואיך מקישים קורנסי הנפחים במַפָּחות שלצדי הדרך.

האם וכל הילדים במשפחה של סמיון עדיין ישנו; רק הוא לבדו ישב לו על ארכז וחיכה שאחד מהם יתעורר — הוא לא היה רגיל לחיות ככה, חופשי לנפשו, התוגה הצטברה בו ולבו ביקש לו דאגה חדשה. אבל עיניו נעצמו, הוא הניח את ראשו על הארגז, ובעודו מנסה להיזכר במשהו, שכח הכל ונרדם.

אך כל האמהות ממעטות בשינה, וגם אמא של סמיון פקחה במהרה את עיניה.

"סמיון!" אמרה. "תסיק את התנור, תעמיד סיר עם מים, תרחץ את הקטנים…"

סמיון קפץ מיד ממקומו שעל הארגז. אבל הוא עוד לא נח, לא התחמם בשנתו, ועכשיו רעד מחולשה.

"רע לי," אמרה אמא. "לך לקרוא לאבא, שיחזור מהר."

"תכף," אמר סמיון. "אמא, אל תלדי יותר ילדים, אני כבר עייף עד מוות."

"יותר לא אלד," השיבה אמא. היא שכבה פרקדן על הכסת ובקושי נשמה, מדולדלת מן הלידה.

הילדה החדשה שכבה ליד אמא, שקועה בשינה עמוקה, ולא הבינה שהיא כבר בחיים. סמיון הביט משתאה באחות הכי קטנה שלו: כרגע נולדה, כלום עוד לא ראתה, אבל ישֵנה כל הזמן ולא רוצה להתעורר, כאילו החיים לא מעניינים אותה.

"סמיון, תמשש אותי, תראה כמה אני קרה," אמרה אמא. "אם אני אמות, תטפל בילדים בשבילי, הרי לאבא אין זמן, הוא מביא לנו לחם…"

סמיון נשכב ליד אמו ומישש לה את המצח, שהיה קר ורטוב; האף שלה התחדד והעיניים הלבינו.

"המעיים נשרו לי, אני שוכבת ריקה," אמרה אמא. "אתה הבכור, תשכיח על האחים והאחיות שלך, שרק יגדלו ויהיו בני-אדם…"

היא לפתה את ראשו של סמיון בין כפות ידיה ואמרה לו: "לך תקרא לאבא."

סמיון הלך לקרוא לאביו, אבל האב לא יכול לבוא מיד, עוד נשארו לו שלושה גלגלים לחשל, ובעל-הבית דחק בו. "היא לא תמות, היא תחזיק מעמד," אמר בעל-המפחה על אמא של סמיון. "הנשים, כל חודש הן גוססות אצלנו!" סמיון חזר הביתה, הבעיר אש בתנור והחל לבשל דייסת גריסים לארוחת-הערב. הפעוטות כבר התעוררו. זכארקה נעמד ליד התנור והוסיף קיסמים לאש, כדי שהדייסה תתבשל מהר ותהיה טעימה יותר, ואילו פטקה זחל אל אמו, הביט ארוכות בפניה ומישש אותן בידיו, כאילו רצה להיווכח שאמא שלו עוד חיה, והיא רק חולה וממררת בבכי.

אבא חזר מן המפחה כרגיל, בחושך. הוא אכל את המנה שהשאיר לו סמיון ושכב לישון לצד אמא. סמיון עוד לא נרדם, הוא ראה את אבא מחבק את אמא בזהירות ונושק לה על הלחי; אמא הפכה את פניה אל אבא ונלחצה אליו כמו ילדה קטנה, מכווצת את גופה המרוקן, המתקרר לאטו. כעבור זמן מה קם האב והלך למחסן, הביא משם יריעה גדולה של אריג שקים ישן וכיסה בה את האם שקפאה והלכה. את הילדה החדשה לקח אבא והשכיב לידו, כי אמא כבר לא תהיה מסוגלת לטפל בה אם תבכה בלילה. סמיון רצה לא לישון כל הלילה, הוא פחד שאמו תמות, או שאביו ימעך בשנתו בלי משים את התינוקת הרכה, אבל העיניים נעצמו לו והוא פקח אותן רק בבוקר, כשטיפס עליו זכארקה ותחב לו אצבע באוזנו.

אבא התהלך בחדר הלוך ושוב, מנענע בזרועותיו את התינוקת הבוכה. אמא שכבה כמקודם על הכסת שעל הרצפה, מכוסה בשמיכה ויריעת השק הגדולה פרושה מעליה. היא החביאה שם גם את הראש ולא קמה.

סמיון ניגש אל אמו, להביט בה ולשאול מה הוא צריך לעשות הבוקר, מה לבשל לקטנים ואיפה ללוות כסף עד שאבא יקבל משכורת.

"לא צריך להסיר מעליה את השמיכה," אמר האב לסמיון, "היא מתה לפנות בוקר. לך, תביא הנה את קפישקה."

"בשביל מה?" שאל סמיון.

"מוטב שהיא תחיה אצלנו עכשיו," אמר האב. "היא תשגיח לפחות על הילדים, ותבשל צהריים. היא כבר זקנה."

"מה אנחנו צריכים את קפישקה!" רטן סמיון.

"קרפדה זקנה שכמותה," אמר זכארקה, "היא רק תזלול ותזלול, ולנו אין מספיק אוכל!"

סמיון לקח את התינוקת מזרועות האב. פטקה והאחות הצעירה (עכשיו כבר הבכירה) ישבו על הרצפה. בשתיקה שיחקו בכל מיני פסולת ובפיסות בד, ועשו מהן חפצים ואוצרות לעצמם.

"איך נחיה עכשיו?" אמר סמיון ועיווה את פניו בתחינה. לאט-לאט גאה בו היגון בנחשול חם שהתרומם מהלב לגרון, אבל עוד לא הפך לדמעות. "ובמה נאכיל עכשיו את התינוקת, הלוא גם היא תמות…"

"היא עוד קטנה," אמר אבא. "היא עוד לא חַיתה, לא התרגלה, היא לא יודעת כלום. נצטרך לקבור אותה יחד עם אמא."

סמיון נענע בזרועותיו את התינוקת החדשה, הבוכייה, היא נרדמה והשתתקה. הוא השכיב אותה לעת עתה על הכסת, לרגליה של אמא.

"אבא, כמה עולה עז?" שאל סמיון.

"בטח לא הרבה, אני לא יודע," השיב האב.

"כשתקבל משכורת תקנה לנו עז," ביקש סמיון. "זכארקה ילך לרעות אותה בשדה, ובערב אני אחלוב אותה, ארתיח את החלב, וככה נאכיל את התינוקת בעצמנו, בלי אמא. אני אשקה אותה במוצץ — נקנה מוצץ ונלביש על שלפוחית… אתה רק צריך להגיד לזכארקה שלא ימצוץ חלב מהעז במִרעה, הוא הרי אוהב לקפוץ על הזדמנויות כאלה!"

"אני לא אמצוץ שום דבר מהעז שלך," הבטיח זכאר. "החלב שלה לא מתוק, אמא נתנה לי פעם."

האב שתק. הוא הביט על כל הילדים שלו, על אשתה המתה, שכל הלילה ניסתה להתחמם לידו אבל לא התחממה ועכשיו היתה מוטלת קפואה, והנַפָּח לא ידע איזו מחשבה יחשוב כדי להקל קצת על נפשו.

"אמא הם צריכים, לא עז," אמר האב. "הלוא רק אתה כבר גדול, סמיון, ואילו הם עוד קטנים כולם…"

סמיון היה רק בכותנתו לעורו, כי מאז התעורר לא הספיק ללבוש מכנסיים. הוא הביט למעלה אל אביו ואמר לו:

"אני אהיה אמא שלהם, אין מישהו אחר."

האב לא אמר כלום לבנו הבכור. סמיון לקח מהשרפרף את השמלה של אמו ולבש אותה מלמעלה, דרך הראש. השמלה היתה ארוכה מדי, אבל סמיון סידר אותה קצת על גופו ואמר:

"אין דבר, אני אגזור אותה ואעביר כמה תפרים."

האם המתה היתה רזה, והשמלה היתה עשויה להתאים לסמיון לולא היתה ארוכה מדי. האב הסתכל בבנו הבכור. "עוד מעט כבר יהיה בן שמונה," חשב.

עכשיו, בשמלה, בפנים ילדותיות ועצובות, דמה סמיון לילד ממש כשם שדמה לילדה. אילו גדל קצת, אפשר היה אפילו לחשוב אותו לבחורה, ובחורה הרי זו בעצם אישה, זו כמעט אמא.

"זכארקה, לך לחצר, תסיע בעגלה את פטקה וניושקה, כדי שלא יבקשו לאכול," אמר סמיון בשמלת אמו. "אחר-כך אקרא לכם. לאבא ולי יש פה כמה עניינים לסדר."

"הילדים ברחוב יצחקו עליך, הם יקראו לך 'ילדה'!" גיחך זכאר. "עכשיו אתה סתם טיפשונת אחת, ולא ילד!"

סמיון לקח מטאטא והתחיל לנקות את הרצפה סביב הכסת ששכבה עליה אמא.

"שיצחקו," השיב סמיון לזכארקה, "בסוף יימאס להם, ואני בין כה וכה אתרגל להיות ילדה… תסתלק מפה, אל תפריע, קח את הילדים בעגלה, אחרת תחטוף ממני במטאטא!"

זכארקה קרא לפטקה, וזה זחל אחריו לחצר, ואילו את ניושקה לקח זכארקה על הידיים, מתנודד תחת כובד משאה של אחותו.

האב עמד בפינה ובכה קצת, בלי קול. סמיון גמר לנקות את החדש וניגש אל אביו:

"אבא, בוא נסלק קודם את השמיכה, צריך לרחוץ את אמא… אחר-כך תוכל לבכות, ואני אבכה אתך, גם אני רוצה — נבכה ביחד!"

"חכה קצת, סמיון," אמר האב.

"מוטב שלא תקרא לי סמיון," ביקש הבן הבכור. "תקרא לי בשם אחר, תקרא לי קְסֶניָה, יש ילדות כאלה, וגם מבוגרות יש…"

סמיון רצה להיות כמו אישה, כמו אמא, הכי מהר שאפשר, כי אחרת כל הילדים ימותו, ואבא לא יוכל לעבוד.

מתוך הקובץ "בעולם נהדר ואכזר", בתרגום נילי מירסקי.
הוצאת עם עובד, 2007