לפני כמה זמן יצא לי לטפס עם בת דודה שלי במעלה צאלים שמטפס את מצוק העתקים במדבר יהודה. התחלנו את היום באיחור והשמש, איך אומרים, לא קיפחה אותנו.
זה לא טיפוס ארוך במיוחד, אפילו לא שעה, אבל כמו שבילים אחרים שניגשים לשיפוע היו גם בזה פיתולים. וחשבתי: כמה פיתולים? מצד אחד היה ברור שאם השביל היה מוביל דוך, ישר למעלה בקו אנכי, הוא היה הרבה יותר קשה גם לטיפוס וגם לירידה. מאידך, אם היו בו המון-המון פיתולים השביל היה מתארך ומתארך, ואם היו בו אין-סוף פיתולים המטייל היה נשאר בכלל בקו אופקי. אז איך מחשבים את מספר הפיתולים האופטימלי, שמוריד למינימום את המאמץ? אותה הבעיה עם הגיאומטריה של השביל חזרה על עצמה כשהיינו צריכים לחצות וואדי. יכולנו ללכת ישר – כלומר, לרדת לעומק הוואדי ולעלות מצידו השני – אבל השביל משך אותנו בקו אופקי מהשלוחה על הוואדי, וככה האריך את הדרך אבל צמצם את השיפוע בצורה שהקלה על ההליכה. אבל כמה כדאי להאריך את הדרך אופקית בשביל לצמצם תזוזה אנכית? איך בכלל ניגשים להגדיר את הבעיה ואיך מבצעים בה אופטימיזציה? מאיפה הביטחון שהשביל באמת חכם?
בת הדודה הציעה שהשביל כנראה הותווה על ידי בעלי חיים שצעדו בו בדרך למעיין. ההנחה שהיא הציעה היתה שככל שבעל החיים תבוני פחות, ככה יש פחות סיכוי שיהיו גורמים סוביקטיביים ישפיעו על המסלול. לצורך העניין נחיל נמלים ייצר שביל עדיף על זה של עדר עיזים, שעדיף על זה של בני אדם. חד גדיא, רק הפוך. אם נדע ללמוד איך אמבות נעות על צלוחית פטרי ואיך ניורונים משתרגים במוח, אולי אפשר יהיה ליישם משהו מזה כשניגשים לתכנן תוואי של מסילת רכבת חדשה.
Tiara pileata
עוד מחשבה:
כבר עשור שארגון "תגלית" מביא יהודים צעירים לישראל. בקיצור: מציעים לכל מי שמוכן לבוא לחופשה של 10 ימים, חינם, הכל כלול, על חשבון הברון. 300,000 צעירים הגיעו במסגרת הזאת, שהמימון שלה מתחלק ל-3: ממשלת ישראל, ברונפמן-אדלסון ושות', והקהילות היהודיות המקומיות. מי שיזם את כל זה הוא ביילינק בע"מ, במטרה לעשות שני דברים: לחזק את הזיקה לישראל/לשפר את התדמית, ולהעמיק את הזהות היהודית בתפוצות/להאבק בהתבוללות.
יודע צדיק נפש בהמתו. כנראה שטיפוס על שביל הנחש במצדה בחמש בבוקר כבר לא תופס את מי שרגילים לשחק בפלייסטיישן כל היום. אלכוהול וסקס עושים את העבודה הרבה יותר טוב. בלי להתמם יותר מדי, תגלית זה בית זונות. ואם האישי הוא הפוליטי אז יש לצעירי הקולג' שמגיעים לארץ הקודש שתי אפשרויות: או להזדיין בינם לבין עצמם ("העמקת הזהות היהודית ומאבק בהתבוללות") או להשתכר ברחובות ירושלים ולהזדיין עם ישראלים ("חיזוק הזיקה לישראל ושיפור התדמית"). וכולם יודעים את זה. זאת בדיוק הסיבה שעל כל אוטובוס של 40 תיירי תגלית יש 8 (!) חיילים. כמו שכתב על זה אחד החיילים בפורום באינטרנט, "אנחנו מחדירים בהם ציונות."
בתגלית לוקחים את עניין הבקרה על הפעילות שלהם ברצינות. יש להם ביקורות בשטח על הקבוצות, וגם מחקרי עומק אקדמיים. מסיבות פוליטיות שקשורות ביחסים בין ממשלת ישראל ויהדות התפוצות הפרויקט באופן מובהק לא מעודד הגירה לישראל, ולכן הם כלל לא סופרים את מספר ה'עולים'. אבל אני סקרן: כל פעם שנוצר זיווג של כזה, של חייל עם תלמיד (או תלמידת) קולג', אחד משני דברים קורה – או שתלמיד הקולג' יפסיק את הלימודים באמצע ויעבור לישראל, או שהחייל, שקיבל את הטיול עם תגלית בתור צ'ופר לקראת השיחרור, יעבור לארה"ב כי גם ככה הוא התכוון לטייל עם השחרור. אז עולה השאלה: כמה ישראלים עזבו את ישראל בזכות תגלית? יכול להיות שתגלית למעשה מעודדים הגירה מישראל?
מעבר לפרובוקציה הזולה (עוד על פרובוקציות זולות תיכף) מעניין מה המנגנונים שימנעו משאלה כזאת להחקר. תחושת הבטן שלי שיש לנו הטיה נגד מדידה של פרמטרים שליליים – ואם יש מצב של סימטריה (הזוג יכול להתאחד בישראל או בגולה) תהיה העדפה לבחור את הפרמטר שימדוד 'הצלחה'. אני מנחש שיש להטיה הזאת שם, אבל בהקשר של אופסימיזציה נראה שצריך להשאיר עין פתוחה גם על מדדים שליליים.
Aeginura myosura
עוד מחשבה:
כשאני ניגש לכתיבה כאן, אני צריך להחליט מה הם הפרמטרים שלפיהם אני יכול למדוד הצלחה, ואיך אני יכול לשאוף לאופסימיזציה של זה. השאלה הראשונה שעולה לראש היא אם אני בכלל מעוניין בקוראים. התשובה היא כן ולא. אם הייתי מעוניין בקהל קוראים, כנראה שמוזיקה סופית מדרום אסיה (זה הפוסט הבא בתכנון) היא לא מה שימשוך המונים. מצד שני, אם לא הייתי מעוניין בקוראים כלל הייתי אז מוותר על הפרסום בפומבי. הכתיבה היא לעצמי, והקוראת היא אני. גם אתה, כשאתה קורא את השורות האלה, הוא אני. בני המאיה במקסיקו היו אומרים: אין לאק-עץ'. להיות היפי זה כל כך 2012.
בעיה אחרת היא שחשיפה היא דבר שמפחיד אותי. אני אפילו לא מאמין שיש משהו מיוחד לחשוף. אני עדיין לומד המון וקולט המון, וזה בהחלט מוקדם מדי בשביל לעשות לנסות ולהוציא איזשהו פלט. מהבחינה הזאת האנונימיות מתאימה לי. היא לא מוחלטת, אבל היא מספיקה בשביל שאני אוכל להכחיש כל קשר למקום הזה. בהזדמנות הזאת, אני רוצה להכריז שהמקום הזה נכתב ונערך על ידי קולקטיב, ומקבל גם כותבות אורחות. הטקסט תמיד נכתב בגוף ראשון, אבל מהווה שופר לכמה חברים. גם ההתייחסות לאחרים תשבש לעיתים את הזהות שלהם בשביל להגן על הפרטיות של כל הנוגעים בדבר. לא כל מה שיכתב כאן מתחייב להיות אמת ברת-אימות. זה אישי ולא אישי, תיעודי ולא תיעודי. קצת כמו שהאינטרנט היה ב-1996 והכינוי שלי ב-IRC היה Zamenhof68, כשאנשים עוד דיברו בהתלהבות איך האנונימיות משחררת ומאפשרת דמוקרטיזציה של השיח.
שני עניינים אחרים הם התדירות והנושאים. מבחינת התדירות אין לי הרבה מה להגיד. ככל הנראה לכתוב יותר מייצר תעבורה גדולה יותר, אבל כבר אמרתי שמספר הקוראים הוא לא המטרה. גם בשתיקות בין פוסט אחד למשנהו אפשר לקרוא משהו. מבחינת הנושאים, ובכן, נראה שמקובל לבחור ז'אנר מוגדר ולדבוק בו: בלוג אוכל, בלוג מוזיקה, בלוג הגיגים-פוליטיים, בלוג מדעי, בלוג צילום, בלוג היסטוריה, לא חסר — כל תחום והבלוגר שלו. כבר יצא לי להתקל באנשים שמתפעלים כמה בלוגים בנפרד: אוכל כאן, מוזיקה שם. אלא שאני לא חובב גדול של גדרות, ומתעניין לפעמים בספר מתכונים שבישלו פרטיזנים במלחמת העולם השנייה, ולפעמים בספר אחר שמשדך יינות ולמוזיקה — או בקולנוע על ארכיטקטורה, בפסיכולוגיה של המיניות, ובאיש שהצליח לשדך בין גיאולוגיה, פליאונטולוגיה, ואנטומיה. מכיוון שאני לא מתכוון להתמחות באף אחד מהדברים האלה אני שואף לכתוב על כולם.
אז הצלחה יהיה קשה למדוד. מדי פעם אני כן אכתוב פוסטים רבי-קרא (יש גם כאלה מתוכננים), ואם מישהו שיגיע אליהם יתגלגל ויקרא משהו נוסף וישתף בפייסבוק דווקא אותו זה יהיה סימן שמשהו טוב קורה. מה בדבר מדדים שליליים? זה לא תלוי בי אם הקוראים מגיעים לכאן דרך גוגל בחיפוש אחרי "נשים עם רגליים ארוכות" או "איך להשיג דרכון דיפלומטי", אבל אם אני אמצא את עצמי כותב מתוך מטרה להגדיל את מספר הקוראים זה יהיה סימן שאני מפספס ביחס למטרה המקורית. יש עוד מה לחשוב על כל זה, אני לא בטוח שהעניין מוצה.
Asterias rubens
התמונות הפעם לקוחות כולן מתוך ספר האיורים "צורות האומנות של הטבע", פרי עיטו של ארנסט הקל. הקל, אגב, היה רופא בהכשרתו. בוויקיפדיה כתבו על זה "אולם, מקצוע הרפואה התברר להקל כלא-משתלם, לאחר שבא במגע עם פציינטים מיוסרים".
אין עשן 
פינגבק: שלושה שירים באיטלקית | אין עשן
התגובה הזאת גורמת לי לחשוב שלפעמים קורה שגם אני, כשאני קורא בשפות זרות, מפספס לגמרי את הפואנטה.
1. This is way too long. Please write shorter pieces. Unless you're Amos Oz, who wants to read an entire chapter in a blog post? Nobody
2. Interesting thoughts, but there were plenty of Israelis who left Israel in the past with foreign partners whom they met in Israel. Half the kibbutz movement, for example. You know how many Swedes, Danes, Germans and Dutch spouses were found in the ranks of the kibbutz volunteers?
3. If you are right and some Israelis are leaving for the US with partners from Birthright, at least they are going to keep a Jewish household, Jewish traditions and maintain a connection to Israel. There is also a good chance that they will move to Israel for a period if not permanently. I know many families who move to Israel once their kids get a little older because they want to give their kids an Israeli childhood. Anybody with half a brain knows that childhood in Israel is way more fun and fulfilling than childhood in the USA or Canada. By the time you finish booking the playdate with the other kid's parents, drive halfway across the city so they can play, in Israel they would have walked to each other's house, played, gone to the park, played some more, gone to the store for ice cream and then come home. Alone. So they can gain self-confidence and have fun in the process.
4. Did you read that article on Jewlicious? It tells you that Birthright's reputation for sex is an exaggeration. The young male soldiers boast, but they're not getting so much action. The foreign young men also boast but they're also not getting too much action. There isn't enough time and it's not as if these girls are as open to experimentation as you would think. It's more the febrile imagination of young men telling stories. In that respect, they remind me of Arab young men when they see foreign women and think they're easy just like they see on television. Get over it, Israel is past its provincial period.
Bye.