קפיצת הדרך: אנגולה

מעניין לחפש בגוגל את המילה "אנגולה". כלומר, מעניין לראות בתוצאות החיפוש כמה מעט כתוב על המדינה. אנגולה, נדמה, היא חור שחור. אז בשביל לתקן את הרושם כבר על ההתחלה הנה קצת צבע עם קליפ מהדיסק של בורקה סום סיסטמה שיצא לפני שבועיים. לא לפספס את הפתיחה המבריקה בדקה 0:23:

מהמיקום שלה בדרום מערב אפריקה אנגולה היא יצואנית היהלומים מספר שלוש בעולם, ולאחרונה היא עקפה את ניגריה וקטפה את המקום ראשון בתפוקת נפט באפריקה. שני שיאים אחרים שיש למדינה הם המספר הגדול ביותר של מוקשים לנפש, והאחוז הגבוה ביותר של ילדים שנפגעים מאלה. נדמה שכמעט כל טקסט שעוסק באנגולה פותח במבנה הרטורי הקלישאתי של הנגדה, לפיו הארץ ברוכת משאבים אבל, אללי, מוכת גורל. לרוב הקורא נשאר עם שתי פרשנויות אפשריות: או שמדובר בצירוף מקרים אירוני ואכזרי — ואם ככה אז אין מה לעשות — או שזאת אשמתם של האנגולזים — ואם ככה אז שיאכלו אותה.

יש בוודאי רבים שמוכשרים ממני לכתוב על אנגולה. אף פעם לא הייתי שם. ספר יפה, ששומר על איזון מבורך בין האישי והכללי, כתבו העיתונאית ושגרירת ישראל באנגולה תמר גולן (ז"ל) והזאולוגית תמר רון (תבדל"א). בפתיחה של "גורילות ודיפלומטיה" הן מסבירות שמדובר בתוצר של אהבתן המשותפת לאפריקה, וזה מזכיר לי ציטוט של צ'ה גווארה:

"תרשו לי לומר משהו למרות שאני מסתכן בלהשמע מגוחך. מהפכן אמיתי מונחה על ידי תחושה אדירה של אהבה. אהבה לאנושות, לצדק, ולאמת. אי אפשר להיות מהפכן אמיתי בלי הרגש הזה."

אני לא בטוח אם תמר רון תאהב את החיבור הזה, אבל אני מנחש שתמר גולן, עם כל השמו"צניקיות שלה, היתה מתנאה בו. הבחירה בציטוט הזה לא מקרית; אי-אפשר להתייחס לאנגולה בלי להגיד מילה על המהפכן הארגנטינאי והתמיכה הקובנית במאבק לעצמאות מהקולוניאליזם הפורטוגזי ובהמשך בכוחות המתקדמים במהלך מלחמת האזרחים.

המעורבות הקובנית באנגולה, שהתחילה עם עשרות אלפי חיילים שהגיעו מהקריביים לאפריקה בשביל להלחם למען עתיד היבשת, נמשכת עד היום. עד היום השפה שבה רופאים באנגולה מדברים היא ספרדית, וזה בזכות אלפי הרופאים המתנדבים שנמצאים במדינה ופועלים במרפאות ובתי ספר לרפואה שהם הקימו בה, כמו גם בזכות אלפי מלגות לימודים שניתנות לאנגולזים בשביל לבוא לקובה. כך גם בתחומי החינוך וההנדסה — לא חסר במה להשקיע במדינה, גם אם לפעמים נעשות טעויות. עוד תוצר של כל זה הוא הפריה מוזיקלית, אבל זה בהמשך. בפיסת חדשות מעודדת פורסם שגם תהל תשקיע בהקמה של כפר חדש סביב מפעל הידרואלקטרי, ויש גם עוד כמה ישראלים שמעוניינים לעזור (גם אם יוצא קצת עקום.)

לא שהמעורבות הזרה תמיד כל כך ידידותית. האינטרס העיקרי של ממשלת ישראל באנגולה הוא הנפט שבה, שמספק בערך 7% מסל הדלקים של המדינה. בתמורה, גם אם לא במישרין, במשך שנים דאגו באנגולה לקנות נשק ישראלי, על פי רוב בתיווך חברה בשם "אל.אר.". סחר בנשק הוא מסוג הדברים שלעיתים נדירות מתפרסם עליהם מידע בעיתונות, ולרוב זה או כקידום מכירות או כשמשהו משתבש. (לפעמים זה בא עם רומנטיזציה הוליוודית.) אין פלא שכמעט ואין מידע זמין על הנושא. מקור מידע אחד יוצא מן הכלל הוא הפרויקט "נגד נשק", שכרגע קצת תקוע אבל הלוואי וימשיך במחקר שלו. כמו שרואים שם וכמו שהשגרירה לשעבר רק רומזת בספר שלה, לאורך כל שנות מלחמת האזרחים ממשלת ישראל אימנה וחימשה — יחד עם ארצות הברית ודרום אפריקה של האפרטהייד — את הכוחות הימניים בראשות סאווימבי.

את המימון למהפכת-הנגד סאווימבי השיג בעיקר מסחר ביהלומים, אותם הוא מכר לתאגיד הגדול בעולם, "דה בירס". לאחר מותו של סאווימבי ב-2002 ובעקבות קמפיין מתמשך נגד הסחר ב"יהלומי דמים" דה בירס נאלצו לקחת צעד אחורה, ואת מקומם תפס הנדבן הצדיק לב לבייב — שבין שאר עיסוקיו הוא גם הבעלים של "אפריקה ישראל" שבונה בשטחים הפלסטינים הכבושים. חלק מהרווחים, הפעם בלי אירוניה, הוא תורם לעמותת אלע"ד. החדשות האחרונות הן שלבייב מכר את האחזקות שלו באנגולה לחברה סינית. אשרי המאמין שמשהו שם ישתפר.

בשני הקליפים האחרונים חוץ מבנות יפות מאוד שלבושות מעט מאוד רואים איך הלחימה הממושכת משאירה את אותותיה גם כיום, בתקופה של יציבות יחסית. המוקשים לא שמעו על מותו של סאווימבי ולא עוצרים לשאול שאלות. מספר האנשים גדועי הגפיים כל כך גדול שהם עברו נורמליזציה חברתית במידה שמאפשרת להם להשתלב גם בקליפ שמחפש לשדר סקס. די.ג'י. קוּסטוּלְטוֹ, כך נראה, כבר חובק קריירה בינלאומית. כשאני רואה אנשים בלי רגל מפזזים יותר טוב ממני מעבר לשאלות שזה מעורר לגבי מוגבלויות, דימוי גוף, ומיניות זה בעיקר מזכיר לי ש"מסכנוּת" היא קטגוריה שאליה לפעמים מכניסים אנשים בשביל להרגיש יותר טוב עם עצמנו.

המוזיקה בכל הקליפים עד עכשיו היתה קוּדוּרוֹ, שהיא ההתפתחות האלקטרונית רווית הבאסים של מוזיקת סֶמבּה משנות ה-1950. המילה המשונה הזאת, קודורו, היא הלחמה של שתי מילים בפורטוגזית ל"תחת" ו-"קשה". בפורטוגזית זה נשמע יותר טוב. כמובן שלא כל המקצבים האנגולזים הם כאלה. אתר יקר שאני ממליץ בחום לשוטט בו הוא "ציקייה", ובקלות אפשר ללכת שם לאיבוד בין כל המקומות והשירים. הקצב איטי יותר, הכל אקוסטי, ופשוט, ובכן, פשוט יפה.

זמר אחד שלא נמצא שם אבל שאי אפשר לכתוב על מוזיקה באנגולה בלי להזכיר אותו הוא בּוֹנגה. הביוגרפיה שלו יכולה בקלות לפרנס סרט: את דרכו הוא בכלל התחיל בתור אתלט מקצועי (שיאן פורטוגל ל-400 מ'), אבל ב-1972, בגיל 29, הוא פנה למוזיקה ככלי לסייע במאבק לעצמאות  — ובגלל המילים של השירים שלו הוצא נגדו צו מעצר והוא נאלץ לברוח מהקולוניה ולחפש מקלט באירופה. אחרי מהפכת הציפורנים ב-1974 — מהפכה שבזכות האחריות של המפלגה הקומוניסטית הפורטוגלית מנעה מלחמת אזרחים — הוא יכול היה לחזור בשביל לראות את החלום וכיזבו. בלינק הבא אפשר לשמוע דואט שלו יחד עם סזריה אבורה (מכף ורדה), אבל אהבתי במיוחד את אחת מהקלטות המוקדמות שלו שאפשר לשמוע כאן. כל הקטע על צ'ה גווארה בהתחלה, אני מאמין, מסביר את ההשפעות הקובניות שאפשר לזהות כבר מהשיר הראשון. והנה נסגרה הלולאה.

ולסיום סיומת, עוד מישהו שחי על הקו ליסבואה-לואנדה ועושה דברים יפים: