תזעמו! סטפן הֶסֶל

[מומלץ להתחיל את הקריאה מאחרית הדבר]

אני בן תשעים ושלוש. עוד מעט ומגיע הפרק האחרון. הסוף כבר לא מאוד רחוק. כמה מזל יש לי שזכיתי בהזדמנות הזאת לספר על מה שהיו ליסודות של המעורבות הפוליטית שלי: השנים שביליתי ברזיסטאנס, ותוכנית הפעולה של המועצה הלאומית של הרזיסטאנס מלפני שישים ושש שנה. אני חב תודה לז'אן מולן שידע לאחד את כל התנועות, המפלגות ואיגודי העובדים של צרפת הכבושה במסגרת המועצה הלאומית, שהביעה אמון בָּגנרל דה גול. במרץ 1941 הגעתי ללונדון, שם הצטרפתי אל דה גול. ב-15 במרץ 1944 המועצה הלאומית הגולה הציעה ל"צרפת החופשית" את תוכנית הפעולה שהיא ניסחה, תוכנית שהיא אוסף של עקרונות וערכים שמהווים את הבסיס לדמוקרטיה המודרנית במדינה. [¹]

אנחנו זקוקים לעקרונות ולערכים האלה היום יותר מתמיד. זה תלוי בנו, ביחד, לוודא שהחברה שלנו היא כזאת שאנחנו יכולים להתגאות בה: לא החברה הזאת של עובדים חסרי ניירת, שמגרשת אנשים, שבה חושדים במהגרים. לא החברה הזאת שבה הפנסיה שלנו והביטוח הלאומי שלנו מועמדים בספק. לא החברה הזאת שבה התקשורת היא בידיהם של העשירים. כל אלה הם דברים שהיינו מסרבים אפילו לשקול אם היינו זכאים להתקרא היורשים האמיתיים של המועצה הלאומית של הרזיסטאנס.

אחרי 1945, אחרי טרגדיה נוראית, הכוחות במועצה הלאומית של הרזיסטאנס עסקו במשימה השאפתנית של הקמתה מחדש של צרפת. צריך לזכור שזה היה הזמן שבו הוקם הביטוח הלאומי בהתאם לשאיפות של הרזיסטאנס: "תוכנית ביטוח לאומי כוללת, שתבטיח שלכל האזרחים יהיו אמצעי קיום בכל מקרה שבו ידם לא משגת זאת באמצעות עבודה" וגם "תוכנית פרישה שמאפשרת למבוגרים להמשיך לחיות בכבוד בערוב ימיהם". תשתיות האנרגיה, החשמל והגז, הפחם, הבנקים הגדולים, כולם הולאמו. כך בהתאם לתוכנית שהמשיכה בדרישותיה: "להשיב לאומה את אמצעי הייצור הגדולים שהפכו למונופולים, שהם פרי עמל חברתי, של מקורות האנרגיה, המחצבים, חברות הביטוח, והבנקים הגדולים" וגם "כינונה של דמוקרטיה אמיתית, כלכלית וחברתית, שמשמעותה הסרה של גורמים פאודלים ששולטים במשק." האינטרס הציבורי קדם לאינטרסים האישיים, וחלוקה הוגנת של העושר שנוצר בעולם העבודה קדמה לכוח של ההון. הרזיסטאנס הציע "ארגון רציונלי של הכלכלה שיבטיח שהאינטרסים האישיים יהיו כפופים לאינטרס הציבורי, כזה שחופשי מהדיקטטורה של מומחים בצלמה של המדינה הפשיסטית." הממשלה הזמנית של הרפובליקה לקחה על עצמה לממש את החזון הזה.

דמוקרטיה אמיתית צריכה תקשורת חופשית. ברזיסטאנס ידעו את זה ודרשו להגן על "חופש העתונות, הכבוד שלה, והעצמאות שלה ביחס למדינה, כוחות ההון, והשפעה זרה." המטרות האלה הוגשמו הודות לתקנות העיתונות שחוקקו ב-1944. אבל כיום כל זה עומד בסכנה.

הרזיסטאנס קראה "לאפשר לכל ילד צרפתי ליהנות מהחינוך המתקדם ביותר," ללא אפליה. אבל הרפורמות שהממשלה דחפה ב-2008 פועלות נגד זה. מורים צעירים, שאני תומך בהם, סירבו ליישם את הרפורמות האלה וראו איך קיצצו את המשכורות שלהם כעונש. הם זעמו, הם "סרבו פקודה", הם החליטו שהרפורמות האלה סוטות יותר מדי מהאידאל של חינוך ברפובליקה, שהן משרתות יותר מדי את חברת ההון ושהן לא מאפשרות את הפיתוח של רוח יצירתית וביקורתית.

כל הזכויות החברתיות שהיו בבסיס ההישגים של הרזיסטאנס נמצאות כיום תחת התקפה. [²]

הסיבה להתנגדות היא זעם

יש להם את החוצפה להגיד לנו שהמדינה לא יכולה לכסות יותר את העלויות של המפעלים החברתיים האלה. אבל איך ייתכן שחסר כסף בשביל להמשיך ולהרחיב את כל ההישגים האלה כיום, כאשר אנחנו מייצרים באופן משמעותי יותר עושר מאשר בזמן השחרור, כשאירופה היתה עיי חורבות? זה בגלל שהכוח של ההון, שנגדו הרזיסטאנס נלחמה בעוצמה, מעולם לא היה כה גדול, כה חסר בושה, כה אנוכי כמו שהוא היום, עם המשרתים שלו בדרגים הגבוהים ביותר בממשלה. הבנקים, שבינתיים הופרטו, דואגים בעיקר לדיווידנדים שלהם ולמשכורות העתק של הבכירים, ולא לטובת הציבור. הפער בין העניים ביותר והעשירים ביותר מעולם לא היה כה גדול. המירוץ אחרי הכסף, התחרות, מעולם לא זכו לעידוד כזה.

המניע שעמד בבסיס של הרזיסטאנס היה הזעם. אנחנו, בוגרי התנועות של הרזיסטאנס והכוחות הלוחמים של צרפת החופשית, קוראים לדורות הצעירים להחיות ולהפיץ את המורשת של הרזיסטאנס ואת הרעיונות שלה. אנחנו אומרים לכם: תקחו אחריות, תזעמו! האחראים על הפוליטיקה, האינטלקטואלים, כלל החברה — כל אלה לא צריכים להתפטר, אבל אסור להיות נתונים לשליטה הנוכחית של הדיקטטורה של השווקים הפיננסים שמאיימת על השלום והדמוקרטיה.

אני רוצה לאחל לכם, לכל אחד ואחת מכם, שתהיה לכם סיבה לזעם. זה דבר שהוא יקר מפז. כשמשהו מעורר בך זעם, כמו שהנאציזם גרם לי, זה מה שהופך אותך למיליטנט, לחזק ולמעורב. אנחנו מצטרפים לזרם ההיסטוריה, והזרם האדיר של ההיסטוריה נמשך רק תודות לכל אחד ואחת מאיתנו. הכיוון של ההיסטוריה הוא לקראת יותר צדק ויותר חירות — אבל לא החירות נטולת הרסן של השועל בלול התרנגולות. הזכויות שנקבעו בהצהרה לכל באי העולם בדבר זכויות האדם ב-1948 הן אכן נכונות בכל העולם. כשאתה פוגש באדם שאין לו את הזכויות האלה רחם עליו, עזור לו להשיג אותן.

שתי השקפות על ההיסטוריה

כשאני מנסה להבין מה גרם לפאשיזם, להבין מה הן הסיבות שגרמו לכך שהוא ומשטר וישי עלו עלינו, נראה לי שהעשירים, באנוכיות שלהם, חששו ממהפכה בולשביקית. הם נתנו לפחד הזה לשלוט בהם. ואולם כל מה שאנחנו צריכים, אז כמו היום, זה שמיעוט קטן ופעיל יעמוד על רגליו. זה יהיה מספיק. אנחנו נהיה כמו שמרים שגורמים ללחם לתפוח. כמובן שהניסיון של אדם קשיש כמוני, שנולדתי ב-1917, שונה מזה של הצעירים של היום. לעיתים קרובות אני מבקש ממורים לתת לי לדבר עם התלמידים שלהם. אני אומר לתלמידים: אין לכם את אותן הסיבות הברורות להיות מעורבים כמו שלנו היו. בשבילנו להתנגד משמעו היה לא לקבל את הכיבוש הגרמני, לא לקבל תבוסה. זה היה פשוט יחסית. כך היה גם עם מה שבא לאחר מכן, עם הדה-קולוניזציה והמלחמה באלג'יר. על אלג'יר היה לזכות בעצמאות שלה. זה היה ברור. ולגבי סטאלין, כולנו שמחנו כשהצבא האדום ניצח את הנאצים ב-1943. ואולם כשלמדנו על משפטי הראווה ההמוניים של סטאלין ב-1936-1938 נהיה הכרחי וברור להתנגד גם לצורה הבלתי נסבלת הזאת של טוטאליטריות. זה היה הכרחי, אפילו אם הקומוניזם היה גורם מאזן לקפיטליזם האמריקאי. החיים הארוכים שלי נתנו לי סדרה מתמשכת של סיבות לזעם.

הסיבות האלה באו פחות מרגש ויותר מהרצון להיות מעורב. כתלמיד צעיר באוניברסיטה, באקול נורמל סופרייר, השפיע עלי ז'אן-פול סארטר, שהיה גם הוא בוגר אותו המוסד. "הבחילה" ו"החומה", יותר מאשר "היש והאין", היו חשובים בהתפתחות המחשבתית שלי. סארטר לימד אותנו לומר לעצמנו "אתם בעלי אחריות מתוקף זה שאתם אינדיבידואלים." זה היה מסר חירותני. חוש האחריות של כל אדם לא יכול להיות מונח לפתח איזו סמכות או איזה אל. זה צריך להיות להפך, צריך לערב את עצמנו בשם האחריות על בני אדם. כשהתקבלתי לאוניברסיטה, ב-1939, התחלתי את דרכי כתלמיד חרוץ של הפילוסוף הֶגל והשתתפתי בסמינרים של מוריס מרלו-פונטי. בשיעורים שלו חקרנו את החוויה המוחשית, זאת של הגוף ושל היחס שלו עם החושים, היחיד הגדול מול ריבוי החושים. ואולם האופטימיזם שטבוע בי, שרצה שכל מה שנחשק יהיה גם אפשרי, הוביל אותי חזרה להגל. ההגליאניות מפרשת את ההיסטוריה האנושית הארוכה כבעלת משמעות: זאת של ההתקדמות של החירות האנושית, צעד אחר צעד. ההיסטוריה מורכבת מסדרה של תהפוכות, ובהן יש גם מכשולים. כך ההיסטוריה של החברה מתקדמת, ולבסוף, משבני האדם השיגו חירות מלאה, הרי לנו מדינה דמוקרטית בצורתה האידאלית.

ישנה כמובן גם תפיסה אחרת של ההיסטוריה. ההתקדמות של החירות, התחרות, והמירוץ אחרי "עוד יותר" יכולים להראות כמו הוריקן הרסני. זאת היתה התפיסה של חבר של אבי, האדם שאיתו הוא חלק את המשימה לתרגם לגרמנית את "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט. אני מתכוון לפילוסוף הגרמני ולטר בנימין. הפירוש שלו לציור של אמן שוויצרי, פאול קלי "אנגלוס נובוס" היה פסימי. הוא ראה בו מלאך שפורש את זרועותיו, כמו להכיל ולהדוף סופה אותה הוא זיהה עם הקידמה. בשביל בינימין, שהתאבד בספטמבר 1940 בעודו נס מפני הנאציזם, הכיוון של ההיסטוריה הוא ההתקדמות הבלתי נמנעת מאסון לאסון.

אנגלוס נואבוס, פאול קלי. צבע מים על בד, 1920.

האדישות: הגישה הגרועה ביותר

זה נכון שהסיבות לזעום כיום פחות ברורות, או שאולי העולם יותר מורכב. מי מנהל את העניינים, מי מחליט? לא תמיד פשוט להבחין בין כל הכוחות ששולטים בנו. כבר לא מדובר באליטה מצומצמת שאפשר בקלות להבין את הפעולות שלה. זה עולם רחב, ואנחנו רואים את התלות ההדדית שבו. אנחנו חיים בתוך מערכת של קשרים שמעולם לא היתה קיימת. אבל בעולם הזה יש גם דברים בלתי נסבלים. בשביל לראות אותם צריך להביט סביב, לחפש. אני אומר לצעירים: חפשו קצת, ותמצאו. הגישה הגרועה ביותר היא אדישות, שאומרת "אני לא יכול לעזור, אני אסתדר." כשאתה מתנהג ככה אתה מאבד את אחד המרכיבים הבסיסיים בהיותך אדם – את היכולת לזעום, והתוצאה הישירה שנובעת מזה, להיות מעורב.

אנחנו יכולים להבחין בשני אתגרים חדשים גדולים:

א. הפער האדיר בין העניים מאוד והעשירים מאוד, שלא מפסיק לגדול. זה חידוש של המאה העשרים והמאה העשרים ואחת. העניים מאוד בעולם כיום מרוויחים בקושי שני דולר ליום. אנחנו לא יכולים לפער הזה להמשיך לגדול. דבר זה כשלעצמו צריך לעורר את המעורבות.

ב. זכויות אדם ומצב כדור הארץ. היה לי המזל, אחרי השחרור, להיות שותף בניסוח ההכרזה לבאי העולם בדבר זכויות האדם, שאומצה על ידי האו"ם בפריז ב-10 בדצמבר 1948. הייתי שם בתפקיד ראש המטה של העוזר למזכיר הכללי של האו"ם ומזכיר הוועדה לזכויות האדם, כך שאני, ורבים אחרים, השתתפנו בניסוח ההכרזה. לעולם לא אשכח איך בניסוח שלה השתתף רנה קאסן, השר לצדק ולחינוך בממשלת צרפת החופשית, בלונדון ב-1941, וזוכה פרס נובל לשלום ב-1968. לא אשכח גם את פייר מנדס פראנס, חבר המועצה הכלכלית חברתית של האו"ם, שאליו הגשנו את הנוסח שלנו לפני שהוא עבר לוועדה החברתית, הומניטרית ותרבותית לצד העצרת הכללית. בוועדה הזאת היו חברות חמישים וארבע המדינות של האו"ם דאז, ואני הייתי המזכיר שלה. זה לזכותו של רנה קאסן שזכויות האדם נוגעות "לכל באי העולם" והן לא עניין "בין-לאומי" כמו שהציעו חברינו האנגלו-סקסונים. דבר אחד חשוב עמד על הפרק עם תום מלחמת העולם השנייה: הצורך להשתחרר מהאיום שהטוטאליטריות הציבה לאנושות. בשביל לשחרר אותה היה צריך שהמדינות החברות באו"ם יעשו מעורבות בהכרה בזכויות אוניברסליות. זאת הדרך שבה אפשר להתמודד עם הטיעון של "שלטון ריבוני" שמדינה יכולה להעלות בזמן שהיא מבצעת פשעים נגד האנושות על אדמתה. זה היה המקרה עם היטלר, שבהיותו השליט בתוך ביתו התיר לעצמו לבצע רצח עם. ההכרזה לבאי העולם בדבר זכויות אדם חבה הרבה לבחילה שעוררו הנאצים, הפאשיזם, הטוטאליטריות, אבל גם, בזכות הנוכחות שלנו, לרוח הרזיסטאנס. הרגשתי אז שעלינו לפעול במהירות, ולא להבלע בתוך הצביעות של המנצחים שדוחפים להצהרות שאיש לא מתכוון לוודא שיתקיימו באמת. [³]

אני לא עומד בפיתוי לצטט את סעיף 15 מההכרזה: "כל אדם זכאי לאזרחות." סעיף 22: "כל אדם, כחבר החברה, זכאי לביטחון סוציאלי וזכאי לתבוע שהזכויות הכלליות הסוציאליות והתרבותיות, שהן חיוניות לכבודו כאדם ולהתפתחות החופשית של אישיותו, יובטחו במאמץ לאומי ובשיתוף פעולה בינלאומי בהתאם לארגונה ולאוצרותיה של המדינה." גם אם להכרזה הזאת יש רק תוקף הצהרתי, ולא תוקף של חוק, היא עדיין היתה בעלת השפעה משמעותית מאז 1948. ראינו איך עמים תחת קולוניאליזם פנו אליה במאבקיהם לעצמאות. היא מחזקת את רוחם שאל אלו שנאבקים לחירות.

זה נותן לי סיפוק שבמהלך העשורים האחרונים התרחבו וגדלו הארגונים הלא ממשלתיים, שבהן תנועות חברתיות כמו אטא"ק (שפועל למיסוי פעולות פיננסיות), פיד"ה (הפדרציה הבינלאומית לזכויות אדם), אמנסטי… כל אלה שפועלים ומערבים אנשים נוספים. ברור שבשביל להיות יעילים כיום חייבים לפעול ברשת ולהיות מחוברים אחד לשני בדרכים מגוונות, ולנצל את כל אמצעי התקשורת המודרניים.

לצעירים אני אומר: תסתכלו סביבכם ותמצאו סיבות שיצדיקו את הזעם שלכם — היחס למהגרים, לחסרי אשרות, לצוענים. תמצאו מצבים ממשיים שידרבנו אתכם לזוז ולצאת בפעולה אזרחית חזקה. תחפשו ותמצאו!

הזעם שלי לגבי הנעשה בפלסטין

כיום הדבר העיקרי שמעורר בי זעם זה הנעשה בפלסטין- ברצועת עזה ובגדה המערבית. הסכסוך הזה הוא סיבה לזעם. חובה לקרוא את הדו"ח של ריצ'רד גולדסטון מספטמבר 2009 על מה שנעשה בעזה, דו"ח שבו שופט דרום אפריקאי, יהודי, שמעיד על עצמו  שהוא ציוני, מאשים את הצבא הישראלי בביצוע "מעשים שנדמים לפשעי מלחמה, ואולי אף, במקרים מסוימים, לפשעים נגד האנושות" במהלך "מבצע עופרת יצוקה" שנמשך שלושה שבועות. נסעתי לעזה ב-2009, והצלחתי להכנס לשם יחד עם אשתי בזכות הדרכונים הדיפלומטיים שבידינו. נסעתי במטרה לראות במו עיני מה זה שנעשה שם. האנשים שליוו אותנו לא הורשו לעבור את הגבול עם עזה. גם לא לגדה המערבית. ביקרנו גם במחנות הפליטים שהוקמו אחרי 1948 על ידי סוכנות הסעד והעבודה של האו"ם (אונרוו"א), שם גרים למעלה מ-3 מיליון פלסטינים שגורשו מאדמותיהם על ידי ישראל ועודם ממתינים לשיבה שרק נהיית יותר ויותר בעייתית.

לגבי עזה, מדובר בבית כלא באוויר הפתוח בשביל מיליון וחצי פלסטינים. בית כלא שבו מתארגנים על מנת לשרוד. מה שנותר במחשבותינו, אפילו יותר מההרס הפיזי, כמו זה של בית החולים של הצלב האדום שהופצץ במבצע עופרת יצוקה, זה האופי של העזתים. הפטריוטיות שלהם, האהבה שלהם לים ולחוף, הדאגה המתמדת שלהם לרווחתם של כל הילדים הצחקנים שלהם. הרשימה אותנו היכולת שלהם לאלתר אל מול המחסור שנכפה עליהם. ראינו איך הם מייצרים לבֵנים, מכיוון שחסר להם בטון בשביל לבנות את אלפי הבתים שנהרסו על ידי הטנקים. אישרו בפנינו שבצד הפלסטיני נהרגו 1,400 איש — בהם נשים, ילדים וקשישים — במהלך מבצע עופרת יצוקה, לעומת רק חמישים ישראלים פצועים. אני שותף למסקנות של השופט הדרום אפריקאי. זה בלתי נסבל שיהודים יבצעו פשעי מלחמה. לרוע המזל ההיסטוריה נותנת לנו רק דוגמאות מעטות לאנשים שלומדים את הלקח מההיסטוריה שלהם.

אני יודע, חמאס שזכתה בבחירות האחרונות לא היתה מסוגלת למנוע את ירי הרקטות ליישובים ישראלים בתגובה לבידוד והמצור שבו העזתים נמצאים. אני חושב שזה מובן מאליו שטרור הוא פסול, אבל אנחנו חייבים להכיר בך שאנו עוסקים באמצעי לוחמה נחותים לאין שיעור מול מי שעומד מולם, ושהתגובה העממית לכך לא יכולה להיות לא-אלימה.

האם זה שירת את חמאס לירות רקטות לעבר שדרות? התשובה היא לא. זה לא שירת את המטרה שלהם, אבל הפעולה הזאת יכולה להיות מובנת כמוצא לכעס ולייאוש [exaspération] של העזתים. ב"כעס וייאוש" אני מתכוון שאנחנו חייבים להבין את האלימות בתור התוצאה הבלתי רצויה של מי שנתונים במצב בלתי נסבל. אם ככה אז טרור הוא צורה של כעס וייאוש. וכעס וייאוש הוא מצב שלילי. מה שצריכים כאן זה לא כעס וייאוש, אלא תקווה. כעס הוא השלילה של התקווה. אפשר להבין כעס וייאוש, אני אפילו מעז להגיד שזה טבעי, ועדיין זה לא לגיטימי מכיוון שזה לא מאפשר להשיג את אותן המטרות שתקווה יכולה להביא להן.

אי-אלימות: הדרך שאנחנו חייבים ללמוד ללכת בה

אני משוכנע שהעתיד שייך לאי-אלימות, להשלמה ולפיוס בין תרבויות שונות. זאת הדרך שבה האנושות צריכה ללכת בה על מנת לעבור לשלב הבא. גם כאן, שוב, אני מסכים עם סארטר – אנחנו לא יכולים לסלוח לטרוריסטים שמניחים פצצות, אבל אנחנו יכולים להבין אותם. ב-1947 הוא כתב "אני מכיר בכך שאלימות, בכל צורה שהיא, היא כשלון. אבל היא כשלון בלתי נמנע מכיוון שאנחנו חיים בעולם של אלימות. וגם אם זה נכון שהשימוש באלימות על מנת להאבק באלימות מסתכן בכך שהאלימות תתמיד, זה גם נכון שזאת הדרך היחידה לעצור אותה." לכך אוסיף שאי-אלימות היא הדרך הבטוחה ביותר לעצור אותה. אסור לתמוך בטרוריסטים, כמו שעשה סארטר בשם העקרון הזה במלחמת אלג'יר, או בהתנקשות בספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן ב-1972. זה לא יעיל, וגם סארטר עצמו, בערוב ימיו, החל להרהר בדבר המשמעות של טרור ולפקפק בהגיון שבו. כשאני כותב ש"אלימות היא לא יעילה" זה הרבה יותר חשוב מאשר לדעת אם לגנות או לא את מי שמשתמש בה. טרוריזם הוא לא יעיל. ברעיון של "יעילות" גלומה גם תקווה לאי-אלימות. אם קיימת תקווה שהיא אלימה, היא נמצאת בתוך השירה של גיום אפולינר שכתב "כמה שהתקווה היא אלימה", אבל לא במישור הפוליטי. סארטר במרץ 1980, שלושה שבועות לפני מותו, הודה "אנחנו חייבים לנסות להסביר למה העולם כיום, שהוא נוראי, הוא לא אלא רגע אחד ברצף של התפתחות היסטורית, שהתקווה היא אחד מהכוחות העיקריים במהפכות ובהתקוממויות, וכמה שאני עדיין מרגיש שתקווה היא התפישה שלי את העתיד".

אנחנו חייבים להבין שאלימות מפנה את גבה אל התקווה. אנחנו חייבים לבחור בתקווה, בתקווה שבאי-אלימות. זאת הדרך שאנחנו חייבים ללמוד ללכת בה. כך גם המדכאים והמדוכאים חייבים להביא למשא ומתן שיביא לסוף הדיכוי. זה מה שיביא לכך שלא תהיה עוד אלימות טרוריסטית. זה למה אסור לנו לתת ליותר מדי שנאה להצטבר.

המסר של נלסון מנדלה ומרטין לותר קינג שומר על הרלבנטיות שלו בעולם שהתקדם מעבר להתנגשות בין האידיאולוגיות והטוטאליטריות הכובשת. המסר שלהם היה של תקווה באמונה בכך שחברות מודרניות יכולות להתקדם מעבר לסכסוך אל עבר הבנה הדדית וסבלנות ערה. בשביל להגיע לנקודה הזאת על החברה להיות מבוססת על זכויות שפגיעה בהן תעורר זעם — יהיה מי שיהיה שפוגע בהן. לא תיתכן פשרה על הזכויות האלה.

למען התקוממות בדרכי שלום

שמתי לב — ואני לא היחיד — לתגובה שממשלת ישראל נוקטת בה כלפי תושבי תושבי בילעין, שמדי יום שישי יוצאים לעבר החומה שהם מפגינים נגדה בלי אלימות. הרשויות הישראליות הגדירו את הצעדות האלה בתור "אי-אלימות טרוריסטית". לא רע… חייבים להיות ישראלים בשביל להגדיר אי-אלימות בתור טרור, והם חייבים להיות נבוכים מהיעילות שבה אי-אלימות מעוררת תמיכה והבנה בקרב אויבי הדיכוי בכל רחבי העולם.

תבנית המחשבה היצרנית, פרי המערב, הביאה את העולם למשבר שאנחנו יכולים לצאת ממנו רק באמצעות שבר חד מהריצה העיוורת בעקבות "עוד, ועוד יותר" של עולם הפיננסים, וכך גם בתחום המדע ובטכנולוגיה. הגיעה השעה להתייחס גם לאתיקה, לצדק, ולקיימות. אנחנו מאוימים כיום בסכנות החמורות ביותר, שבכוחן להביא את ההרפתקה האנושית לקיצה באמצעות הפיכת כדור הארץ לבלתי ניתן למחייה.

חשוב לזכור גם את ההתקדמויות החשובות שנעשו מאז 1948: הפירוק של הקולוניאליזם, קץ האפרטהייד, התפרקות ברית המועצות, נפילת חומת ברלין. עשר השנים הראשונות של המאה העשרית ואחת, מאידך, היו תקופה של נסיגה. את הנסיגה הזאת אפשר להסביר באופן חלקי על ידי הנשיאות של ג'ורג' וו. בוש בארה"ב, כמו גם על ידי הפיגוע ב-11 בספטמבר וההשלכות ההרסניות שהוא הוביל אליהם כמו ההתערבות הצבאית בעיראק. היה לנו משבר כלכלי, אבל לא יזמנו מדיניות חדשה לפיתוח. באופן דומה ועידת האקלים בקופנהגן לא הביאה ליצירה של מדיניות ממשית שתשמור על כדור הארץ. אנחנו נמצאים על פני תהום, בין הזוועות של העשור הראשון ובין האפשרויות הגלומות בעתיד. אנחנו חייבים לייצר תקווה — אנחנו חייבים לקוות תמיד. העשור הקודם, זה של שנות התשעים, היה המקור של התקדמויות גדולות. האו"ם כינס את ועידת ריו בנושא איכות הסביבה ב-1991, את ועידת הנשים בבייג'ין ב-1995, ובספטמבר 2000 את היוזמה של המזכ"ל קופי ענאן בה 191 המדינות החברות אימצו את ההכרזה בדבר "שמונה יעדי הפיתוח של המיליניום" במסגרתם המדינות לקחו על עצמן לצמצם את העוני בעולם במחצית עד שנת 2015. יש בי צער עמוק שלא הנשיא אובמה ולא האיחוד האירופי לקחו יוזמה ופעלו למען יצירה של שלב בונה שמבוסס על ערכים בסיסיים.

איך לסכם את הקריאה הזאת לזעם? בכך שאזכיר שוב שלציון שישים שנה לפרסום תוכנית הפעולה של המועצה הלאומית של הרזיסטאנס אנו, בוגרי תנועות הרזיסטאנס והכוחות הלוחמים של צרפת החופשית (1940-1945), פרסמנו הצהרה שאמרה "הנאציזם הובס הודות להקרבה של אחינו ואחיותנו ברזיסטאנס ויחד עם האומות המאוחדות נגד הברבריות הפאשיסטית. אבל האיום הזה לא נעלם לחלוטין, והזעם שלנו אל מול אי-צדק נשאר איתן עד היום."

לא, האיום הזה לא נעלם לחלוטין. בנוסף לכך, אנחנו ממשיכים בקריאה ל"התקוממות אמיתית בדרכי שלום נגד אמצעי תקשורת ההמונים שאינם מציעים אופק לצעירים שלנו מעבר לצרכנות, תרבות ירודה, שיכחה כללית ותחרות של הכל בכל עד הסוף המר."

לכל אלה מכם שהולכים לעשות את המאה העשרים ואחת אנחנו אומרים ממעמקי ליבנו:

לעשות זה להתנגד.
להתנגד זה לעשות.

∵

הערות שוליים

[1] המועצה הוקמה במחתרת ב-27 במאי 1943 בפריז, על ידי נציגים של שמונה התנועות הגדולות של הרזיסטאנס: שני ארגוני העובדים הגדולים (CGT, CFTC) וששת המפלגות הפוליטיות המרכזיות של הרפובליקה השלישית – ובראשן המפלגה הקומוניסטית והמפלגה הסוציאליסטית. המועצה הלאומית של הרזיסטאנס קיימה את הפגישה הראשונה שלה באותו היום תחת ההנהגה של ז'אן מולן, נציגו של דה גול, שהיה מעוניין בהקמת המועצה בכדי לייעל את המאבק נגד הנאצים ולחזק את הלגיטימיות שלו אל מול בעלות הברית. דה גול הטיל על המועצה את המשימה לפתח תוכנית פעולה לממשלה, כהכנה לשיחרור צרפת. תוכנית הפעולה היתה נושא לדיון בין המועצה הלאומית והממשלה הגולה, בין לונדון ואלג'יר, עד שהיא אומצה לבסוף ב-15 במרץ באסיפה כללית של המועצה הלאומית. התוכנית הוגשה באופן רשמי לגנרל דה גול ב-25 באוגוסט 1944 בפריז. אחד הכותבים העיקריים של התוכנית היה רוג'ר גינסבורג, בן רב מאלזס, ששימש כמזכיר הכללי של החזית הלאומית לשחרור צרפת, תנועת התנגדות שהוקמה על ידי המפלגה הקומוניסטית ב-1941 וייצגה אותה בתוך המועצה הלאומית. [הערות המחבר]

[2] לפי הערכות של איגודי העובדים, הסדר הפנסיה של הצרפתים ירד מ-75-80% מהמשכורת האחרונה ל-50%, וזה בערך סדר הגודל של השינוי. ז'אן-פול דומין, מרצה לכלכלה, כתב ב-2010 דו"ח תחת הכותרת "ביטוח רפואי משלים". בדו"ח הוא מראה איך ביטוח משלים מבטיח את איכות הטיפול למי שיש לו עבודה, בעוד מי שאין לו גישה לביטוח כזה נאלץ לוותר על ביטוחים משלימים וכך נאלץ לבסוף דווקא הוא לשלם יותר. מקור הבעיה הוא בכך שהשכר נהיה הגורם שמבטיח זכויות חברתיות – עניין שהיה סוגיה מרכזית בתקנות מה-4 וה-15 באוקטובר 1945. תקנות אלה הקימו את הביטוח הלאומי והציבו כאחראים לניהולו גוף משותף לנציגי העובדים ולמדינה. מאז הרפורמות ב-1995 ו-2004 זאת המדינה לבדה שמנהלת את הביטוח הלאומי, ולנציגי העובדים נותר רק תפקיד מייעץ.

[3] ההכרזה לכל באי העולם בדבר זכויות האדם נמסרה בפריז ב-10 בדצמבר 1948 בעצרת הכללית של האו"ם ואומצה על ידי 48 מדינות מתוך 58 החברות. שמונה מדינות נמנעו: דרום אפריקה, בגלל האפרטהייד שההכרזה גינתה בפועל; סעודיה, גם היא, בגלל הקריאה לשיויון בין נשים וגברים; ברית המועצות (רוסיה, צ'כוסלובקיה, אוקראינה, יוגוסלביה, בלארוס), שטענה שההכרזה לא הרחיבה מספיק בדבר הזכויות הכלכליות והחברתיות ובעיית הזכויות של המיעוטים; יוזכר גם שרוסיה התנגדה להצעה האוסטרלית להקים בית משפט בינלאומי לזכויות אדם שיהיה אחראי לבחון תביעות שיוגשו לאו"ם; יוזכר גם שסעיף 8 בהכרזה הציג את העיקרון של הזכות האינדיבידואלית מול המדינה במקרה של הפרה של זכויות יסוד; העיקרון הזה ימומש באירופה ב-1998, עם ההקמה של בית המשפט האירופי לזכויות אדם שמבטיח את הזכויות של יותר מ-800 מיליון אירופאים.

Indignez-vous! [מקור בצרפתית, פדף]

Time for Outrage! [תרגום לאנגלית, פדף]

∵

אחרית דבר

סטפן הסל נולד ב-1917 בברלין. אביו, פרנץ הסל, בן דת משה, עסק בכתיבה ותרגום.  אימו, הלן גרונד, היתה גם היא סופרת, ציירת וחובבת מוזיקה. הוריו השתקעו בפריז ב-1924, יחד עם אולריך הבכור וסטפן הצעיר. המילייה החברתי של המשפחה היה זה של האוונגארד הפריזאי, וכך זכו האחים לפגוש באנשים כמו אמן הדאדא מרסל דושאן והפסל האמריקאי אלכסנד קלדר. סטפן נכנס בשערי האקול נורמל סופרייר ב-1939, ואולם המלחמה קטעה את לימודיו. לאחר שהתאזרח כצרפתי ב-1937 הוא כבר חזה את מורא המלחמה, וראה כיצד המרשל פטן עתיד להפקיר את הריבונות הצרפתית.

במאי 1941 הוא עבר ללונדון, שם הצטרף לכוחות "צרפת החופשית" בראשות הגנרל דה גול, שם עבד במשרד לריגול-נגדי ומודיעין. לילה אחד בסוף מרץ 1944 הוא הגיע במחתרת לצרפת עם שם הקוד "גרקו" במטרה ליצור קשר עם כמה רשתות פעילים בפריז, למצוא מקום חדש למשדר רדיו בשביל להעביר מודיעין חזרה לונדון, ודרכי הגעה לכוחות של מדינות הברית. ב-10 ביולי 1944 הוא נעצר בפריז על ידי הגסטפו. לאחר שנחקר בעינויים במשך חודש הוא נשלח למחנה בוכנוואלד, ימים ספורים לפני שפריז שוחררה. בערב האחרון לפני שהיה אמור להיות מוצא להורג הוא הצליח לאמץ את זהותו של צרפתי אחר במחנה שמת ממחלה זיהומית. תחת זהות זו הוא הועבר למחנה נוסף, ממנו הוא הצליח להמלט ולבסוף לחזור לפריז ולהתאחד עם אישתו ויטיה, אם שלושת ילדיו.

ב-1946 לאחר שעבר את בחינות הכניסה למשרד החוץ הסל נהיה לדיפלומט. המשימה הראשונה אותו נשלח למלא היתה במסגרת האו"ם, שם באותה השנה העוזר למזכ"ל האו"ם ומזכיר הוועדה לזכויות האדם הציע לו לשמש כראש לשכתו. בסמכות זאת סטפן הסל כינס את הוועדה שניסחה את ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. בין תריסר חברי הוועדה יחד עם הסל, שהיה הצעיר מביניהם, ראויים לציון ארבעה. הראשונה, ראש הוועדה, אלינור רוזוולט, פמיניסטית מסורה ואשת נשיא ארה"ב שנפטר ב-1945. אחריה סגן-ראש הוועדה הד"ר פנג שו צ'אנג שייצג את סין של צי'אנג קאי-שק שהתעקש שאסור שההכרזה תייצג רק עקרונות מערביים, צ'רלס חביב מאליק (לבנון) שהיה הכוח המניע יחד עם רוזוולט, ורנה קאסן שהתעקש על כך שההצהרה תהיה בעלת כוח אוניברסלי, למרות הפחד של המעצמות לאבד מכוח ריבונותן הקולוניאלית.

לאחר שההכרזה אומצה על ידי האו"ם ב-10 בדצמבר 1948 הסל עזב את תפקידו בארגון, מכיוון שהרגיש שהפקידים החדשים שהגיעו היו מעוניינים יותר במשכורות השמנות מאשר בערכים, וחזר לעבוד במשרד החוץ הצרפתי שם שירת בשורה של תפקידים ובשיאם היה השגריר באו"ם. לאחר שפרש לגמלאות הצטרף למפלגה הסוציאליסטית ב-1995 וביקר בעזה ב-2008 ו-2009, לשם הצליח להכנס בזכות הדרכון הדיפלומטי שלו. "אני תמיד עומד לצד הדיסידנטים," הסביר מי שכתב ב-2010 את המנשר שהודפס בלמעלה ממיליון וחצי עותקים ותורגם ל-11 שפות וכעת גם לעברית.