זיכרון נופל על זיכרון

לפעמים יש את הרגע הזה שבו דברים מתחברים.

הזכרונות ששם בירכתי הראש, בפינות הנידחות של קליפת המוח, הזכרונות שכביכול ישֵנים ומנמנמים בפועל רוחשים ומפעפעים. בתוך הקדרה הזאת ברגע הזה קורה שהספר שקראת לפני שנה מתערבל עם הסרט מלפני שנתיים, ושיר שנשמע בלולאה אינסופית בימי התיכון מהדהד בקטע שירה שנתקלת בו שנים אחרי כן. כשהם מתחברים פתאום ביחד, בלי שהתכוונת, בלי שחשבת, הם מקבלים כח חדש ופורצים קדימה. זאת לא קריאה אינטרטקסואלית ולא ספרות השוואתית, אלה המשחקים המתעתעים של הזיכרון ברגעים שבהם נפערים בו חריצים והסינפסות מתארגנות מחדש ומתחברות לניורונים אחרים.

אין לחיבורים האלה שום ערך מעבר לשעשוע אישי, אבל מצד שני זה כל מה שיש בבלוג הזה.

קליפת המוח (מיקרוסקופ אלקטרוני סורק)

למשל השיר של הקומוניסט אלכסנדר פן "רומאנס":

בְּכָל פְּגִישָׁה מִקְרִית פּוֹרַחַת אֵיזוֹ תְּכֵלֶת
לְכָל מַבָּט רִאשׁוֹן – נִיחוֹחַ הַלִּילָךְ
הָיָה אוֹ לֹא הָיָה – יֶשְׁנָם לֵילוֹת כָּאֵלֶּה
לֵילֵךְ הָיָה לֵילוֹ, לֵילוֹ הָיָה לֹא לָךְ

פתאום מזכיר את התכלת בגוון פנטון 292 משיר של סטיבן מריט. אגב הקשרים אסוציאטיבים: ההרכב של מריט,  "מגנטיק פילדס", קיבל את השם שלו מספר של אנדרה ברטון, רופא ומשורר שגם החבר'ה של משרוע לילה מחבבים.

או למשל הרגע שבו פתאום אוסף הדימויים שבֶּק שר עליהם ב"לייזי פלייז" פתאום מתלבש על הזיכרון של הקריאה של "במושבת העונשין" לקפקא. לא כי השיר נכתב בעקבות הסיפור וגם לא כי מדובר באותו המקום, אלא כי כל התמונות ששניהם מעוררים פתאום חופפות לרגע. כמו סרט צילום ישן שנשכח במצלמה והשתמשו בו פעמיים, והתמונות מונחות אחת על גבי השניה. כשהזיכרון האחד עולה על הזיכרון האחר רואים את הקולות, והדברים מתחברים וביחד עושים היגיון עם יופי פנימי משלו.

או למשל

[פתוח לתגובות]