מה שאתם הולכים לראות זה תמונה שלי בלי מסכה, שאני עוד שניה מוריד
המפקד העליון של צבא השחרור של הדרום, אמיליאנו זפאטה,
הצהרת הזאפטיסטים בנאוואטל–
לעם במקסיקו,
לעמים ולממשלות בעולם,
אחים:
אנחנו נולדנו מתוך הלילה
בתוכו אנחנו חיים ובתוכו נמות
אבל מחר יהיה אור גדול
יהיה ממנו לכל מי שכיום בוכים בלילות
לכל אלו שנמנע מהם היום.
האור הוא בשביל כולם,
הכל בשביל כולם.
המאבק שלנו הוא בשביל שישמעו אותנו, והממשלה הרעה צועקת ביהירות ומכסה את האזניים
המאבק שלנו הוא למען עבודה הוגנת וצודקת, והממשלה הרעה סוחרת בבני אדם ובבושה
המאבק שלנו הוא למען החיים, והממשלה הרעה מציעה את המוות בתור עתיד
המאבק שלנו הוא למען הצדק, והממשלה הרעה קוראת לנו פושעים ורוצחים
המאבק שלנו הוא למען השלום, והממשלה הרעה מכריזה על מלחמה והרס.
קורת גג, אדמה, עבודה, לחם, בריאות, חינוך, עצמאות, דמוקרטיה, חירות
אלו היו הדרישות שלנו בלילה הארוך שציין 500 שנה [מאז קולומבוס הגיע לאמריקה]
אלה הן הדרישות שלנו כיום.
מילים: סובקומנדנטה מרקוס
מוזיקה: מאנו צ'או
ההיסטוריה של הצבעים, סובקומנדנטה מרקוס. סיפור ילדים, 1996
מרקוס הוא הומו בסן פרנסיקו, שחור בדרום אפריקה, אסיאתי באירופה, מקסיקאי בדרום ארצות הברית, אנרכיסט בספרד, פלסטיני בישראל, יליד ברחובות סן קריסטובל, חבר בחבורות רחוב, רוקיסט באוניברסיטה, יהודי בגרמניה הנאצית, נציב קבילות הציבור במשרד ההגנה, פמיניסטית במפלגות פוליטיות, קומוניסט אחרי המלחמה הקרה, אסיר נשכח, פציפיסט בבוסניה, מַפּוּצֵ'ה בהרי האנדים, מורה בארגון המורים, אמן בלי גלריה או תיק עבודות, עקרת בית בשבת בלילה בכל שכונה שהיא בכל עיר שהיא בכל מקסיקו שהיא, לוחם גרילה מקסיקאי בסוף המאה העשרים, שובת בבורסה של ניו יורק, עיתונאי שכותב סיפורים לעמודים האחוריים, גבר בתנועה הפמיניסטית, אישה בודדת ברכבת התחתית בעשר בלילה, פנסיונר חסר בית שגר במרכז העיר, איכר ללא אדמה, אדם מובטל, רופא ללא תקן, סטודנט לא קונפורמיסט, דיסידנט בתוך הנאוליברליזם, סופר ללא ספרים או קוראים, וגם, כמובן, זפטיסט בהרים של דרום-מזרח מקסיקו. לבסוף מרקוס הוא בן אדם, כל בן אדם, בעולם הזה. מרקוס הוא כל המיעוטים שסובלים, מדוכאים, נאבקים, מנוצלים, שאומרים "די!". הוא המיעוט בשעה שצריך לדבר, והרוב בשעה שצריך לשתוק ולהקשיב. כל מה שלא נוח לשררה ולנשמות הטובות, זה הוא מרקוס.
קומוניקט מה-28 במאי 1994
אין עשן 