קפיצת הדרך: בחירות בטורקיה

בעוד יומיים יתקיימו הבחירות הכלליות בטורקיה, ואני מנחש שב"ישראל היום" כבר מכינים את הכותרת: "העם הצביע טרור."

"xoo - ex ovo omnia", נינה פישר ומרוואן אלסאני. איסטנבול, 2007

כל הסקרים מנבאים שראש הממשלה המכהן, רג'יפ טייפ ארדואן, יוביל את מפלגת "הצדק והפיתוח" לניצחון נוסף, השלישי ברצף מאז 2002. השאלה היחידה שמטרידה פרשנים היא אם הם יזכו בשני שליש מהמושבים בפרלמנט בן 550 החברים, מה שיאפשר לבצע שינויים בחוקה מבלי להזדקק למשאל עם. לא שמשאלי עם לצורך תיקון החוקה הם בעיה: בפעם האחרונה, בספטמבר שעבר, הם הצליחו להעביר שורה של תיקונים שביניהם הסדרה של זכויות בסיסיות כמו מתן האפשרות ליחידים לעתור לבג"ץ של המדינה או לארגוני עובדים לשבות מבלי להיות חשופים לתביעות מצד המעסיקים.

החוקה הזאת, אגב, נכתבה על-ידי החונטה הצבאית שבצעה במדינה הפיכה ב-1982. עד הבחירות האלה מפלגת האופוזיציה העיקרית עוד עמדה לצד אותו הצבא, מה שמקשה לראות בהם אלטרנטיבה עדיפה. ברור לכולם שהגמגומים שלהם עכשיו, על התרחקות מהצבא, מגיעים רק עם החלשות קרנו של זה האחרון. מה גם שבפרלמנט יש למפלגת "הצדק והפיתוח" פי 3 יותר נשים בתפקיד. במספרים מוחלטים זה בדיחה (30), אבל עדיין גורם לתהות מה נותן לאופוזיציה לחשוב על עצמה בתור "פרוגרסיבית".

ולא שאני אומר ש"הצדק והפיתוח" טובים למשהו — לצנזר את האינטרנט זה חרא, פרויקטים מגלומנים ומיותרים זה מתכון לצרות, ובעצם עוד לא נתקלתי במישהו שיצביע בשבילם — אבל אם האופוזיציה רוצה להיות אלטרנטיבה אולי כדאי שיהיה לה משהו יותר טוב להציע?

ובכלל, שתי המפלגות הגדולות בעיקר עסוקות בלשמור על אחוז חסימה של 10%, מה שגרם בבחירות של 2002 ל-45% (!) מהמצביעים לא להספר בסופו של דבר. נכון שהמפלגות הקטנות יכולות להתאחד לחזית משותפת, אבל בפועל זה לא קורה. ועכשיו לקראת הבחירות, בשביל לדחוק מפלגות מתחת לאחוז החסימה, מפיצים קלטות סקס של חברי פרלמנט ממפלגות יריבות.

עולות בעקבות זה שתי מחשבות:

1. זה ממש מרשים שכל כך הרבה אנשים מצביעים למפלגות שלא עוברות את אחוז החסימה. כלומר, רקוב לאללה, אבל מרשים שעד כדי כך חשוב להם הקול הייחודי שלהם.
2. איך זה שעדיין לא קם אתר פורנו שמתמחה בפוליטיקאים?

מתבקש בשלב הזה לפנות להיסטוריה הפוליטית של טורקיה. ממה שקראתי ושמעתי היא מרתקת (ארגוני טרור ימנים קיצוניים, מחתרות מרקסיסטיות), מורכבת (צבא-ממסד פוליטי, ממסד פוליטי-איחוד אירופי), ונורא מבלבלת (לכולם יש שפם). אלא שאני כאן בכלל בשביל המוזיקה.

כן, הטריילר מעאפן. גם זה שהדמות שמובילה את הסרט היא מוזיקאי גרמני זה מעאפן. מזל שהבמאי פאטי אקין, שעשה גם את "עם הראש בקיר", הוא בכלל לא מעאפן. בשביל סרט דוקומנטרי על מוזיקה הוא מצליח להתחמק מלא מעט קלישאות, והקלישאה הכי גדולה זה בכלל ה-dude הגרמני. אפשר לצפות בסרט המלא ביוטיוב (או לשכור די.וי.די., או להוריד בטורנט). מומלץ.

נגן הקלרינט בשיר הזה, הוסנו שנלנדריג'י, הוא טורקי בן למשפחת צוענים (רומה). את השיר הזה חיבבתי עוד לפני שגיליתי שהוא מנגן יחד עם להקה יוונית. אז המילים של השיר הן ביוונית, עם פזמון חוזר בטורקית, וזה שיר שמצליח להקסים גם בלי להבין אף מילה.

את סלדה הכרתי פעם-פעם דרך מי שעומד מאחורי בלוג שדה. לא שאני חובב גדול של רוק פסיכדלי, אבל זה שיר שמצאתי את עצמי חוזר אליו מדי פעם. חוצמזה יש לי הרגשה שהשיר הזה מ-1975 עומד איפשהו ברקע של ההסבר ללמה אורפנד לנד כל כך פופולריים בטורקיה.

יש קטע כזה שכשמישהו רוצה לתאר כמה מדינה "מתקדמת ועכשיווית" הוא משתמש בחיקויים של ארה"ב שאותה המדינה מקיימת. לצורך העניין יכולתי לשים כאן תמונה של היפסטרים ברחובות איסטנבול (ולא חסר) או וידאו של מיצב וידאו מעולה (המקום בינתיים כבר נשרף). גם היפ-הופ בטורקית זה דיי אותו הדבר.  "הנה, תראו, גם הם בני-אדם, הם מנסים להיות בדיוק כמונו". נראה לי שזאת הקלישאה העיקרית שהפריעה לי בהסרט (לעיל).  לא שהיפ-הופ טורקי לא יכול לעמוד בפני עצמו, הבעיה היא השימוש שלו בתור ייצוג.

זה קישור דיי אקראי, אבל קופץ לי לראש שיר של הג'ינג'יות [זהירות: וידאו מעאפן] שאני רוצה להקדיש לארץ האמורי.

האקאן ורסקאלה הוא כורדי שנולד באנקרה ואחרי שנמאס לו מסצינת הטראש-מטאל באיסטנבול חתך לסטוקהולם. אני לא יודע אם זה שיר כורדי או טורקי או שבדי (המילים הן שילוב של שלושת השפות), אבל אני שמח שהוא לא התחבר עם המטאליסטים השבדים. סצינת הפתיחה לבדה שווה את כל הוידאו, וגם השיר חביב ביותר.