לא הייתי שם מעולם, ברחוב בליקר פינת מקדוגל. אומרים שזה בלב גריניץ' וילג', בדרום מערב מנהטן, אומרים ששם הכל קרה בשנות השישים, אומרים שזה היה המקום הנכון להיות בו. אני חשדן לגבי אנשים שחושבים שהכל קרה במקום אחד ברגע אחד. כשאחדות הזמן, המקום והסיפור מתרכזים כולם סביב חבורה של גברים לבנים ועשירים זה פשוט נראה כמו הדרך האגוצנטרית שלהם לספר את ההיסטוריה, כמו שתמיד עשו. נראה לי שבדיוק בגלל זה יאיר לפיד ורון מיברג ויונתן גפן כל כך אוהבים את דילן. לא כי הוא היה מוכשר וגאון — והוא באמת כזה — אלא כי הוא כמו שהם היו רוצים להיות. זאת הדרך הקרתנית שלהם לתבוע בעלות על ההיסטוריה.
עם ההקדמה המהוססת הזאת אני ניגש לאלבום של פרד ניל, בליקר פינת מקדוגל. ניל, למי שלא מכיר, היה אחד מאותם אנשים שנתנו השראה לרוברט אלן צימרמן הצעיר ולטים בקלי שרק עשה את צעדיו הראשונים בעיר. הורדתי את האלבום הזה פעם בסולסיק, באחד מאותם התקפי בולמוס של מוזיקה, לפני כעשור. מאז מדי פעם הוא עולה וצף, ואני מוצא את עצמי שומע באמצע הרחוב את פרד ניל פורט על הגיטרה ושר לי באוזן. יש בזה מידה של יופי, איך אדם אחר ממקום אחר ומזמן אחר יכול למצוא את דרכו להדהד בך.
יש גם מידה של אירוניה בזה שאפשר לשמוע עכשיו את האלבום ביוטיוב. ניל, אחרי שזכה בהצלחה לא מעטה בוילג' באמצע שנות השישים, החליט שכל הקטע לא מתאים לו ופרש לשכונת אומנים קטנה, קוקנוט גרוב שמוזכרת בשיר הפותח, הרחק בדרום מיאמי, פלורידה. מאז פרט לאלבום אחד של הופעה חיה ב-1971 הוא לא שחרר שום חומר חדש, וסרב להוציא את האלבומים הישנים שיצאו על ויניל כדיסקים. הדבר הציבורי היחיד שהוא הקדיש את עצמו אליו היה קמפיין להצלת דולפינים. כשהזמינו אותו לפסטיבלים בוודסטוק ובמונטריי הוא סרב בנימוס. הוא פשוט לא רצה להתפרסם. ג'. ד. סלינג'ר של עולם המוזיקה.
אחרי שהוא מת הכל נפתח מחדש, וחברת התקליטים הוציאה מחדש על דיסקים על כל האלבומים, וגם כמה אנתולוגיות עם שירים שהוקלטו ומעולם לא פורסמו. לא שהשיר "כולם מדברים" היה צריך דחיפה נוספת, הוא בכל זאת אחד משירי הרדיו הכי פופולריים בארה"ב, אבל ברגע שכסף מתחיל להתגלגל בעיות מתחילות לצוץ. בלי להכנס ליותר מדי פרטים משפטיים וטכניים רק נגיד שלא היה פשוט להעלות את האלבום הזה ליוטיוב. והנה, אני גאה להגיש את האלבום המלא כאן.
אין עשן 