בסקר שנערך לאחרונה בקרב איטלקיות בגילאים 20-30 הן נשאלו אם הן יהיו מוכנות לשכב עם סילביו ברלוסקוני, ראש ממשלת איטליה. 33% ענו "כן”. 67% ענו "שוב?!”
את הבדיחה הזאת סיפר ברלוסקוני עצמו, בעת ביקור באי האיטלקי למפדוזה. בנקודה הזאת אפשר לפנות לאחד משני כיוונים: לספר על חיי המין של ראש הממשלה, או להסביר מה הוא עשה בלמפדוזה. הפיתוי חזק – סקס מוכר – ואם הכתבה הזאת היתה מתפרסמת ב"ידיעות אחרונות" זה היה תירוץ מצוין לשים תמונה של אשה יפה בתנוחה מגרה. אולי בגלל זה למפדוזה זה סיפור שלא כותבים עליו. אולי בגלל זה ברלוסקוני סיפר את הבדיחה הזאת.
למפדוזה
למפדוזה הוא אי פצפון, 205 ק"מ מדרום המגף ו-113 ק"מ מצפון אפריקה, עליו גרים כ-5,000 איש שנהנים ממזג אוויר נפלא, שמורת טבע ייחודית וחופים מפתים. דא עקא, מי שמתפתים לסכן את חייהם בניסיון להגיע לחופי האי הם פליטים ומהגרים מאפריקה. בזמן שברלוסקוני סיפר את הבדיחה שלו, בחודש מרץ השנה, הגיע גל המהגרים לשיא ומדי יום הגיעו לאי על גבי סירות רעועות ומתפרקות 1,500 איש, ובסך הכל למעלה מ-30,000 איש מאז שהחל גל ההפיכות בצפון אפריקה בסוף ינואר. בכוונה להדוף אותם הממשלה האיטלקית אסרה על ארגוני סיוע להקים במקום אוהלים, ובמקרה אחד ספינה של נאט"ו התעלמה מאותות המצוקה של סירה שנקלעה לצרה בדרכה לאי ונתנה ל-61 איש למות בצמא. מתחילת השנה ועד מאי 1,408 איש מתו בים שמפריד בין צפון-אפריקה ולמפדוזה.
האכזריות לא מוגבלת ללמפדוזה. כל אותם אנשים שבאים בשערי איטליה לא נשארים באי, אלא נלקחים משם למחנות מעצר מיוחדים המפוזרים ברחבי ארץ המגף. כשהמחנות הוקמו בסוף שנות התשעים תחת השלטון ה"שמאלי" הם כונו "מרכזים לשהות ארעית", ואולם מאז הוחלף החוק ב-2002 הם קיבלו שם חדש ומדויק יותר: "מרכזים לזיהוי וגירוש". ב-27 המחנות (מתוכם 13 בסיסי צבא ששימושם הוסב לאחרונה) מתגוררים המהגרים-אסירים במכולות משא בתנאים כה קשים שבדו"ח של אמנסטי אינטרנשיונל מתוארת תופעה נרחבת של פגיעה-עצמית. טענה נוספת של פעילים, שלא ניתן לאשש מכיוון שהכניסה למרכזים אסורה לעיתונאים, היא שבאוכל הדל שניתן למהגרים-אסירים מעורבבות תרופות פסיכיאטריות על מנת להקהות את חושיהם ולדכא את האפשרות שיתקוממו.
בונגה בונגה, בום בום
במסגרת הפטפטת האינסופית על חיי המין של ברלוסקוני מספרים שאת ההשראה לאורגיות שלו, המכונות "בונגה בונגה", הוא קבל ממועמר קדאפי, המנהיג הלובי. אפשר, כמובן, לתאר את הוילה בה נערכות המסיבות על המרתפים והבריכות שבה [העורך מציע: אולי תמונה של כמה נשים עם רגליים ארוכות ושמלות קצרצרות?], אבל היחסים בין איטליה ולוב עמוקים בהרבה. למעשה, לוב כיישות מדינית מודרנית חייבת את גבולותיה לקולוניאליזם האיטלקי שאיחד את שלושת המחוזות השונים המרכיבים את המדינה (ושהקרעים ביניהם עומדים מאחורי ההתקוממות כיום). זה מסביר למה הגירוש של המהגרים-אסירים נעשה לשלושה מחנות-ענק שהוקמו במימון איטלקי בעומק המדבריות של לוב. השהות במחנות האלו מוגבלת רק עד לזמן בו המהגרים-אסירים מגייסים מספיק כסף בשביל לשחד את דרכם החוצה.
התמודדות עם מהגרים היא גם מה שעמד ביסודו של חוזה שאיטליה ולוב חתמו ב-2008, ובו ברלוסקוני הסכים לשלם 5 מיליארד אירו כפיצויים על הקולוניאליזם האיטלקי, בתמורה לכך שקדאפי ימנע ממאות אלפי המהגרים שנמצאים בארצו מלחצות את הים התיכון. מתוך אותו הסכום 3.5 מיליארד אירו יועדו לסלילה של אוטוסטרדה באורך 2,000 ק"מ לאורך החוף הלובי, בתנאי שחברות הנדסה איטלקיות (קרי, המאפיה) ינהלו את הפרויקט. פלא אם כן שקדאפי, האנטי-קולוניאליסט שגרש ב-1970 את כל האיטלקים מהמדינה, התקבל לפני שנה בכבוד מלכים ברומא? ואולם מאז שברית נאט"ו התחילה לתקוף בלוב לצד המורדים המהגרים שוב נהיו פיונים במשחקי הכוח והמלחמה המדיניים. לפי עדויות של מי שהגיעו ללמפדוזה לאחרונה הם הועלו לסירות תחת איומי רובה של הצבא הלובי. גם המורדים הלובים לא טומנים ידם בצלחת, ומעשי טבח שהם ביצעו במהגרים שחורים במדינה דחפו רבים לברוח לכיוון איטליה. כך לוב, שהיתה עד לאחרונה בפני עצמה יעד להגירה בזכות תעשית הנפט, הפכה להיות מדינה שבאופן מעשי דוחפת אנשים לים.
גונבת הלבבות, גנבי הדעת
נדמה שהמהגרת המפורסמת ביותר באיטליה היא כרימה אלמחרוג. אלמחרוג, שמוכרת גם בשם הבמה שלה "רובי גונבת הלבבות", היא צעירה מרוקאית שחגגה לאחרונה יום הולדת 18. את ברלוסקוני היא הכירה עוד לפני יום ההולדת, וזה מה שהכניס אותו לצרות [הערה לעורך: אולי התמונה עם הסטרפלס הכחול?]. אבל מספיק מילים הושחתו לבטלה עליה, ובאיטליה חיים עוד 4.6 מיליון “זרים”, או 7.5% מתוך אוכלוסיה של 60 מיליון אזרחים.
עצם המצאם של "זרים" באיטליה היא תופעה מעניינת. מעבר לעובדה שהאיטלקים עצמם לא משוכנעים שהם עם אחד גם אחרי 150 שנה כמדינה עצמאית (מה שמעורר שאלות לגבי ההגדרה של “זרים”), עד לפני כ-40 שנה זרם ההגירה מאיטליה היה שלילי: כ-25 מיליון איש עזבו את ארץ המגף בתקווה למצוא את מזלם מעבר לים. ב-1981 היו באיטליה רק כמאה אלף מהגרים קבועים. המהפך במאזן ההגירה, שהתרחש בשנות ה-70-80 גם בארצות אחרות באירופה, עדיין מפתיע את המדינה שלא ידעה לגבש מדיניות עקבית. בפברואר השנה ברלוסקוני נפגש עם ראש ממשלת אלבניה (באיטליה יש חצי מיליון אלבנים) והשניים דיברו על מדיניות ההגירה בין המדינות. הדבר היחיד שדווח בתקשורת מהפגישה היתה ההצעה של ברלוסקוני "לתת עדיפות מיוחדת לנשים יפות".
רוב המהגרים מגיעים ממזרח אירופה דרך היבשה אל צפון המדינה, בו נמצאת מרבית התעשיה והמשרות בעבודה הלא-מיומנת. בנוסף להם ישנה קבוצה גדולה של סינים ודרום-אסיאתים, כמו גם מהגרים מאפריקה וצפון-אפריקה. תנאי המחיה של המהגרים בצפון איטליה טובים-יחסית לאלו שעובדים בחקלאות בדרום המדינה, שהם ברובם שחורים וצפון אפריקאים. לכן ברגע שהמהגרים בדרום חוסכים מספיק כסף בקטיף עגבניות הם ממשיכים צפונה. השמירה על סטטוס-קוו של "אי-חוקיות" של מהגרי-עבודה ללא אשרה היא אינטרס מובהק של המעסיקים. עובד עם אשרה זכאי לשכר מינימום, ביטוח בריאות, ימי מנוחה וכיו"ב. עובד "מסתנן" מבצע את אותה העבודה, אבל לא זכאי אפילו למכתב פיטורין.
גם מבחינת המדינה מדובר בעסקה משתלמת. בעוד שאוכלוסית איטליה מזדקנת (שיעור הפנסיונרים בה הוא מהגבוהים באירופה) ובמקביל היא גם מצטמצמת (שיעור הילודה באיטליה הוא מהנמוכים בעולם, 1.31 ילדים לאשה) המהגרים הם צעירים ובריאים, ולא בוחלים בעבודה קשה בעבור שכר זעום. כך יוצא שהמהגרים משמנים את גלגלי כלכלת המדינה מבלי לתבוע ממנה דבר. עם ההבנה הזאת קל להסביר את הסיטואציה האבסורדית בה אי-אפשר לקבל אשרה בלי חוזה עבודה, ואי-אפשר לקבל חוזה מבלי להכנס למדינה ללא אשרה. אחד מהנסיונות של הממשלה לשמור ולשלוט על התנועה של "מסתננים" היה תקנה מ-2009 שבקשה לחייב רופאים להסגיר מהגרים ללא אשרה. התקנה זכתה להתנגדות גורפת מצד ארגוני רופאים. ראוי לציין גם שאיגודי העובדים באיטליה מצרפים לשורותיהם מהגרים. בשנתיים האחרונות באחד במרץ התקיימה שביתה כללית של העובדים הזרים, ובערים הגדולות התקיימו תהלוכות סולידריות נגד הגזענות בשיתוף איגודי העובדים.
האם יכול להיות שחיי המין והבדיחות הסקסיסטיות של ברלוסקוני הם פשוט עוד "ספין", מהלך מחושב שנועד להסיט את תשומת הלב מהעיקר אל התפל? בשאר העולם הגחמות האישיות של עשירים ומפורסמים מפרנסות את מדורי הרכילות. באיטליה מקום המצאו של הבולבול של ברלוסקוני זה כל העמוד הראשון, וגם זה רק במעט העיתונים שלא בבעלותו ועוד מעזים לבקר אותו. אבל האם זאת ביקורת? בהחלט ייתכן שיש טעם לפגם באיש משפחה שמתהולל – ועוד עם בנות שצעירות ממנו ב-50 שנה, צק צק צק – אבל האם זה באמת מה שחשוב?
אין עשן 