בפעם הראשונה שמחברות הכלא של גראמשי פורסמו אלפי הדפים המבולגנים שנכתבו בתנאים-לא-תנאים קובצו על ידי הוצאת הספרים בשישה כרכים שאורגנו לפי הנושאים השונים של הכתבים. המילים הפותחות של הקטע הבא הן שנתנו לכרך האחרון את שמו, "עבר והווה". בין כל הדפים אפשר למצוא כמה ואריציות על הרעיון המרכזי שבקטע, גם כי זה היה חשוב לגראמשי וגם כי הוא מת בכלא לפני שהספיק להגיהה ולערוך את "המחברות". מי שבסוף הקריאה יגיע למסקנה שגראמשי היה יותר הגליאני מאשר מרקסיסט אולי צודק במידה שמסבירה את החיבה של אקדמאים לגראמשי, אבל מה שמובא כאן זה רק רסיס מתוך אוסף של שברים. גראמשי, למרות העיגולאדים, היה ראש המפלגה הקומוניסטית האיטלקית בזמן שזו נאבקה בפאשיזם. ההדגשה בקטע היא שלי, למשפט אחד שנתקלתי בו כציטוט כמה פעמים.
אחרי הקטע בתרגום הבית מובא, בהשמטות, קטע מתוך המהדורה הראשונה של התרגום של אלון אלטרס. הטקסט ממנו הקטע לקוח מתייחס בכלל להולדת הרפובליקה האיטלקית ולמהפכה הצרפתית, אבל הוא עוד דוגמה להתייחסות של גראמשי לשאלת "ההנהגה" ו"השליטה". העותק של התרגום נמצא בידי המערכת בהשאלה מארכיון השמאל הישראלי.
פרט מתוך "תנו למאה פרחים ללבלב" (טרילוגית גראמשי), אלפרדו חאר. מיצב, 2004
עבר והווה (מחברת 3, קטע 34)
ההיבט של המשבר המודרני שמתלוננים עליו בתור "גל של חומרנות" קשור במה שנקרא "משבר הסמכות". אם המעמד השליט איבד את האמון, כלומר שהוא כבר לא "מנהיג" אלא רק "שולט" בזכות כוח הכפיה העירום, דבר זה בדיוק משמעו שההמונים התנתקו מהאידיאולוגיות המסורתיות, והם לא מאמינים יותר במה שהאמינו קודם וכו'. המשבר הוא בדיוק זה שהישן מת והחדש לא מצליח להיוולד. בתקופה הזאת של בין מלכים נתקלים בכל מיני תופעות חולניות.
לפסקה הזאת צריך להוסיף כמה אבחנות לגבי מה שקוראים לו "שאלת הצעירים", שנגרמה על ידי "משבר הסמכות" של הדורות המובילים הישנים והמנגנון המכני שהם הציבו בכדי למנוע ממי שיכול לקחת את מקומם. הבעיה היא כזו: האם אפשר בכלל "לרפא" שבר כה חמור בין העם והאידיאולוגיות השולטות, כמו שקרה אחרי המלחמה? האם שימוש בכוח עירום יכול למנוע מאידיאולוגיות חדשות לתפוס שליטה? לאורך זמן תקופת השפל תביא להפצה של סקפטיות. אותו העוני שמשמש בתור הבסיס התיאורטי של המטריאליזם ההיסטורי הוא זה שיביא להתרחבותו. המוות של האידאולוגיות הישנות ימצא את מקומו בסקפטיות כלפי כל התיאוריות וכל הנוסחאות הכלליות שלהן אל מול האמת הכלכלית הפשוטה (רווח וכו'). ההנמכה הזאת של הפוליטיקה ושל הכלכלה משמעה היא בדיוק ההנמכה של מבני-העל וקירובם אל המסד. כלומר, זאת האפשרות, וההכרח, ליצירה של תרבות חדשה.
התא האינסופי (טרילוגית גראמשי), אלפרדו חאר. מיצב, 2005
הנהגה פוליטית של מעמד לפני עלייתו לשלטון ואחריה (מחברת 1, קטע 44)
הקריטריון ההיסטורי-פוליטי שעליו עלינו לבסס את מחקרינו הוא זה: מעמד הוא דומיננטי בשני אופנים; הוא "מנהיג", והוא "שליט". הוא מנהיג של המעמדות החברתיים בני בריתו, והוא שליט על המעמדות היריבים. משום כך, מעמד יכול להיות "מנהיג" לפני עלייתו לשלטון (ועליו להיות כזה). כאשר המעמד האמור בשלטון, הוא הופך לשליט, אך ממשיך להיות גם "מנהיג". […] ההנהגה הפוליטית הופכת להיבט של השליטה, משום שההיטמעות של עילית המעמדות היריבים מביאה לגדיעתם והפיכתם לחסרי אונים. יכולה להיות ואף צריכה להיות "הגמוניה פוליטית" גם לפני העלייה לשלטון, ואין צורך להסתמך אך ורק על הכוח ועל העוצמה החומרית שהשלטון מעניק כדי לקיים את ההנהגה או את ההגמוניה הפוליטית. […] כאן מתגלה האמת של קריטריון מחקרי היסטורי-פוליטי: אין מעמד נפרד של אינטלקטואלים, אלא לכל מעמד יש האינטלקטואלים שלו. אך האינטלקטואלים השייכים לשכבה שהיא מבחינה היסטורית פרוגרסיבית, מפעילים כוח משיכה כה גדול, עד שמגיעים הדברים לידי כך שבניתוח סופי הם מכפיפים למרותם את האינטלקטואלים של המעמדות החברתיים האחרים ויוצרים סביבה של סולידריות בין כל האינטלקטואלים בעזרת קשרים בעלי מאפיינים פסיכולוגיים (יהירות וכו') ולעתים קרובות בעזרת קשרי קאסטה (טכניים-משפטיים, קורפורטיביים). תופעה זו מתרחשת באופן "ספונטני" בתקופות שהשכבה החברתית האמורה היא באמת פרוגרסיבית, דהיינו היא מביאה להתקדמות החברה כולה ולא רק מספקת את צרכיה הקיומיים; היא הולכת ומגדילה ללא הרף את עתודותיה לקראת השתלטות בלתי פוסקת על תחומים חדשים של פעילות תעשייתית-יצרנית. כאשר השכבה השלטת מסיימת את תפקידה, הגוש האידיאולוגי נוטה להתפורר, ואז במקום "הספונטניות" בא "האילוץ" בצורות שהן פחות גולמיות ופחות עקיפות, והדברים מגיעים לנקיטת פעולות משטרתיות והפיכות של המשטר.
מתוך על ההגמוניה: מבחר מתוך 'מחברות הכלא' (עמ' 108-110)
הוצאת רסלינג, 2004
פרט מתוך "החיפוש אחר גראמשי" (טרילוגית גראמשי), אלפרדו חאר. סדרת תמונות, 2005
אין עשן 
