ברווזים ערופי שפתיים

אחד מהדברים היפים בדנ"א הוא הפשטות שבו. כמה אטומים של פחמן וחנקן שמסודרים בטבעות שניצבות במבנה של סליל כפול, זה כל מה שצריך בשביל לייצר כל חלבון בעולם. כמה פשוט ככה יפה. יש בסך הכל ארבעה דגמים אפשריים לטבעות האלה, ארבע לבֵנים בסיסיות שאיתן בונים את הכל.

כל שלוש לבנים ברצף הזה נקראות בבת אחת, כיחידה אחת. החשבון פשוט: ארבע אותיות שיכולות להיות מסודרות בשלוש משבצות, בשיכולים שונים, מאפשרות ארבע-בחזקת-שלוש (64) מצבים שונים (אבג, דגב, באב, וכו'). כל אחד מהסידורים האלה, אם הוא נמצא במקום הנכון, מתורגם לאחת מעשרים-וכמה חומצות אמינו או לסימן "עצור". אלה בתורן מסודרות שוב, ראשית בשרשרת דו-מימדית, שנית בקיפולים של הרצועה, ופעם שלישית בפיתולים וליפופים של הרצועה למבנה תלת-מימדי. כך מורכב כל חומר בתא. כך, בכל שלב, מידע פשוט יחסית מתורגם למידע מורכב יותר. כל מה שצריך זה מעט ניקוד, ובעיקר סדר. כלומר, דקדוק.

סיימתי עכשיו לקרוא את "ספר הדקדוק הפנימי". זה לא היה בכוונה. זה קרה בעקבות אחד מאותם צירופי מקרים שהם כל כך מופרכים שהם לא מאפשרים להגיד לא. הפעם הקודמת שזה קרה זה היה עם "רודף העפיפונים", ונראה שלא למדתי את הלקח. באיזשהו מקום הוא קצת הזכיר לי את הספרים של מאיר שלו. גיבור שהוא נעבעך כלפי חוץ, אבל עם עולם פנימי עשיר, אלא שהוא לא מצליח לתרגם את זה בצורה שהסביבה תבין. ספר מיותר.

לפעמים מדהים שאנחנו בכלל מצליחים להבין אחד את השני. כל מילה שנאמרת על ידי הדובר לנמען טומנת בחובה משמעות, אלא שהפיענוח של כל מילה דורש את ההקשר שבו היא נמצאת, הטון שבו היא נאמרת, שפת הגוף שנלווית אליה, ומי יודע עוד כמה מכשולים . כשמדובר במילים שמונחות על הדף בכוונה תחילה, כך שהן מרכיבות משפטים שמרכיבים פסקאות וכו', זה עוד יחסית פשוט. בפועל הדרך שאנחנו מדברים נראית יותר כמו "הקול והזעם" של פוקנר. מילא שאין פסקאות, מילא שאפילו משפטים מסודרים אין, אבל אין אפילו הפרדה של ממש בין מילים. אם נסתכל בתרשים גלי הקול של הקלטה של אדם מדבר, לא נמצא הפסקות ברורות בין מילה אחת לבאה אחריה, אלא 12-15 דעיכות לדקה, שמגיעות יחד עם הפסקות לשאיפה של אוויר. מי שזוכר את ההפתעה שהוא חווה בפעם הראשונה שהוא שמע את הקול שלו מוקלט בוודאי יזכה לחוויה דומה בפעם הראשונה שהוא יראה תמלול של שיחה שהוא השתתף בה.

בתרגום בין שפה אחת לשניה האתגר הוא לקחת את את פני השטח של המבנה השלישוני ולראות דרכו את המבנה הראשוני והבסיסי ביותר של כל מילה. רק המקום הזה מאפשר להשתמש בקוד אחר, של שפת היעד, בשביל להרכיב את המילה מחדש. בשלב הבא האותיות יראו אחר, הצליל כבר ישמע אחרת, אבל סדן במשקל טון נשאר גוש עשת יצוקה גם אם באנגלית קוראים לו אַנְבִיל. כל עוד יש לנו את הלבֵנים ואת הדקדוק שמחבר אותן אנחנו יכולים לפרק ולבנות את הבנין מחדש.

סאטר סטולקה. פיל צעצוע בטומוגרפיה ממוחשבת

המכשול הראשון הוא עניין אסתטי, או של גיאוגרפיה. זה דבר אחד להסיט את הבניינים לאורך רחוב יפו כמה מטרים הצידה כדי לפנות מקום לרכבת הקלה, ודבר אחר לבנות בתים עם גגות רעפים אדומים שמתמודדים מצויין עם שלג באמצע יהודה ושומרון. אבל השאלה העיקרית היא אם הדקדוק הוא לא יותר מדבק שמחבר את המילים או שהוא גם יסוד העומד בפני עצמו. ברוב השפות ההודו-אירופיות, למשל, מקובלת הפניה לאדם שנמצא גבוה יותר בהיררכיה החברתית בגוף שלישי. בערבית קיימת הצורה התחבירית של זוגי. אלה דברים שפשוט אי אפשר לתרגם. מצד שני גם משפט עם תחביר מושלם — רעיון ירוק ישֵן נמרצות — הוא חסר משמעות כי סך המילים חסר פשר. ולפעמים מדובר בכלל בפשר כפול של המשפט, שאי אפשר להעתיק. אני מנסה ליצור קשר עם מי שתרגם את "סיפור על אהבה וחושך", לראות איך הוא הסביר את נקודת השבר של עמוס עוז הצעיר עם התנועה הרביזיוניסטית, ברגע שהוא שמע את מנחם בגין נואם באסיפה חגיגית וזועק "לו אני הייתי ראש הממשלה כעת – כולם היו מזיינים אותנו!"

כשהמטען הגנטי בביצית או בזרעון מוכפל לקראת ההכפלה והחלוקה של תוכן התא, יש אנזימים שקוראים את כל הדנ"א. הם עושים, בקירוב, טעות אחת לכל מיליון פעולות. אז אם לאורך הדנ"א ניצבים בערך שלושה מיליארד נוקלאוטידים, בכל פעם שהתא משכפל את עצמו בערך שלושת אלפים לא נאמנים להעתק המקורי. לפעמים זה טוב. שונות גנטית זה חשוב. לרוב זה בסדר. רוב הדנ"א גם ככה לא מתורגם לחומצות אמינו שיהפכו לחלבונים וכו'. זה גם בסדר, כי לפעמים סדר אחד של שלוש בסיסים מוחלף בסדר אחר שמבטא את אותה חומצת אמינו. (יש 64 אפשרויות אבל רק עשרים-וקצת חומצות אמינו: כמה קומבינציות שונות יכולות להתרגם לאותה החומצה). אבל לפעמים בסיס אחד מוחלף בבסיס אחר, והתרגום הוא לחומצה אמינית אחרת. במקרה מסוים אחד, של נוקלאוטיד אחד מתוך שלושה מיליארד, זה מספיק בשביל לגרום לאנמיה חרמשית. לכן בגרעין התא לא חסרים גם מנגנונים שעוברים על העותק המשוכפל ובמקרה הצורך מתקנים טעויות.

אז כשאני מתרגם לכאן דברים — יש לי תחביבים מוזרים, תירו בי — לפעמים נעשות טעויות. לפעמים, אולי, המוטציות יוצאות נחמד, אבל אני כן משתדל להיון נאמן למקור. אז אני מקשר את המקור לכל טקסט, כי אני אשמח אם מישהו יקרא גם אותו ויעשה השוואה לשניים. זה יהיה נחמד. תודה.