נדמיין לעצמנו אדם שמטפס על הר גבוה ותלול שעוד אין לו מפה. נניח שבדרך הוא התגבר על מכשולים בלתי צפויים וסכנות רבות, והצליח להגיע לנקודה שהיא יותר גבוהה מכל מה שהצליחו האנשים שניסו לפניו, אבל שהוא עדיין לא העפיל לפסגה. ובנקודה הזאת הוא מוצא את עצמו במקום על ההר שלא רק קשה ומסוכן להמשיך ממנו באותו המסלול שהוא בחר, אלא שזה פשוט בלתי אפשרי. הוא מוכרח לפנות לאחור, לרדת, לחפש מסלול אחר, אולי ארוך יותר, אבל אחד שלבסוף יאפשר לו להגיע לפסגה. הירידה מאותה הנקודה הגבוהה, זאת שאיש מעולם לא הגיע אליה, מתבררת למטפס ההרים שלנו כדבר שהוא קשה ומסוכן יותר מהטיפוס כלפי מעלה. קל להחליק, לא פשוט למצוא מדרך לרגל, אין את ההתרגשות שדוחפת אותו כלפי מעלה אל המטרה, וכו'. הוא מוכרח לכרוך את עצמו בחבל, לחצוב במשך שעות נקודות עגינה, ולבסוף להתקדם לאט כמו חילזון כלפי מטה, הרחק מהמטרה שלו. תוך כדי שהוא יורד הוא אפילו לא יודע היכן תסתיים הירידה הקשה, המסוכנת והכואבת הזאת, או שאולי בכלל יש דרך עיקוף בטוחה שתאפשר לו לטפס בזריזות ובישירות כלפי הפסגה.
נתקשה להאמין שאדם שהגיע לגובה חסר תקדים שכזה ומצא את עצמו בסיטואציה כזאת לא נתקל גם ברגעים של יאוש. רוב הסיכויים שהרגעים האלה היו מרובים יותר, תכופים יותר, וקשים יותר לנשיאה אם הוא היה שומע את הקולות של אלה שיושבים בתחתית ההר. אלה, ממרחק בטוח ועם משקפת, צופים בו יורד בקצב כל כך איטי שאנשים סרקסטיים יגידו שזה כמו לנסוע עם ברקסים. אבל בשביל ברקסים צריך שיהיה כלי רכב מתוכנן ובדוק שנוסע על כביש מתאים. במקרה הזה אין מכונית ואין כביש ואין שום דבר שנוסה מעולם קודם לכן.
קולות ששומעים למטה אפשר להבחין גם בשמחה לאיד. הם לא מסתירים את זה. הם מגחכים לעצמם וצועקים "הוא יפול בעוד שניה! מגיע לו, משוגע!". אחרים שבכל זאת מנסים להסתיר את השמחה לאיד גם הם מתנהגים כלפיו בבוגדנות. הם נאנחים ונושאים את עיניהם למרום בצער, כמו אומרים: "כואב לנו לראות שהחששות שלנו היו מוצדקים! אבל האם אלה לא היינו אנחנו, שבילינו את כל החיים בתכנון איך לטפס על ההר, שהמלצנו לדחות את הטיפוס הזה עד שהתוכנית תהיה מושלמת? (תראו תראו! הוא פונה עכשיו לאחור, הוא יורד! כל צעד לוקח לו שעות של הכנה! ועוד תקפו אותנו כשדרשנו מיתון וזהירות!) ואם התנגדנו כל כך למסלול הזה שעכשיו המשוגע הזה נוטש, והשתקנו אותו והזהרנו את כולם שלא ינסו לחקות אותו או לעזור לו, זה היה רק בגלל הדבקות שלנו בתוכנית לטיפוס ההר, כדי למנוע מאחרים מלזלזל בזה שהיא אפשרית."
למרבה המזל במקרה שתיארנו מטפס ההרים שלנו לא יכול לשמוע את הקולות של האנשים האלה שהם "שותפים אמיתיים" לרעיון של הטיפוס לפסגת ההר. אם הוא היה שומע אותם הם בוודאי היו גורמים לו לבחילה. ובחילה, כך אומרים, לא עוזרת לשמור על ראש צלול ושיווי משקל – בטח שלא בגבהים כאלה.
מתורגם דרך אנגלית בגרסה שבארכיון המרקסיסטי. נכתב ב-1922 ופורסם לראשונה ב-1924
אין עשן 