ללכת עם החברים, חלק שני

[חלק ראשון]

יער דאנדאקאראניה (ד"ק) הוא חלק מהאזור שהקולוניאליסטים הבריטים קראו לו גונדוואנה, או ארצם של הגונדים. כיום גבולותיהם של המדינות מדהיה פראדש, צ'האטיסגרה, אוריסה, אנדרה פראדש, ומאהאראשטרה כולם חוצים את שטח היער. הפיצול של קבוצה בעייתית לכמה אזורים מנהלתיים נפרדים הוא תרגיל ישן של הפרד ומשול. אבל המאואיסטים לא מתייחסים לדברים כמו הגבולות בין המדינות. המפות שיש להם בראש שונות מאלה של המדינה, וכמו חיות אחרות ביער הם גם להם יש שבילים משלהם בתוכו. בשבילם דרכים לא נועדו לצעידה, אלא לחציה, או כמו שנהיה שכיח, למארבים. למרות שהגונדים (שמורכב משבט הקוי והדורלה) הם הרוב הגדול ביותר, יש במקום יישובים גם של שבטים אחרים. קהילות שאינן ילידיות, כאלה של סוחרים ומתיישבים, חיות בקצה היער, בסמוך לדרכים ולשווקים.

קבוצת המלחמה של העם (קמ"ע) לא היו הראשונים שחיפשו להפיץ את בשורתם ביער. באבא אמטה, אחד מתלמידיו המפורסמים של גאנדי, פתח את האשרם שלו וגם בית חולים למצורעים בעיר ווארורה ב-1975. מצד שני, בצפון באסטאר איש הדת באבא ביהארי דאס פעל "להשיב את השבטים אל קרב ההינדואיזם" עם קמפיין שזלזל בתרבות השבטית, עודד שנאה-עצמית, והעניק יותר מכל את התרומה הגדולה של ההינדואיזם — שיטת הקאסטות. המומרים הראשונים, ראשי כפרים ובעלי אדמות (כמו מאהנדרה קארמה, מי שייסד לימים את סאלווה ג'ודום) קיבלו את הסטטוס של דוויג', ברהמין שנולד פעמיים. כמובן שכל עניין המרת הדת היה תרמית – כי אף אחד לא יכול להפוך לברהמין. אם אפשר היה לעשות את זה אז כל הודו היתה הופכת לאומה של ברהמינים. אבל הזיוף הזה של ההינדואיזם היה מספיק טוב בשביל אנשי השבטים, בדיוק כמו שאר המותגים המזויפים שאפשר למצוא בשווקים. מי שלא התקרבו להינדואיזם הוכרזו כ"קאטוואס" (כלומר, כמו קאסטת הדאלית, כאלה שלא באים איתם במגע). אלה בהמשך יהיו המצטרפים הראשונים לשורות המאואיסטים.

המקומות הראשונים שבהם קמ"ע החלה לעבוד היו בדרום באסטאר וגאדצ'ירולי. אפשר ללמוד על אותם הימים הראשונים דרך כמה פרטים שהחבר וֶנוּ מתאר: איך הכפריים היו חשדנים לגביהם ולא נתנו להם להכנס לבתים. אף אחד לא הציע להם אוכל או שתייה. המשטרה הפיצה שמועות שהם בכלל גנבים. הנשים החביאו את התכשיטים שלהן באפר שנותר בתנור. הדיכוי שהם סבלו ממנו היה אדיר. בנובמבר 1980, בגאדצ'ירולי, המשטרה פתחה באש באסיפה כפרית מקומית והרגה יחידה שלמה שלהם. זאת היתה הפעם הראשונה בד"ק שהם נהרגו כך ב"תקרית יזומה". זאת היתה מכה טראומטית, והחברים נסוגו מעבר לנהר הגודאברי אל אדילאבאד, אבל ב-1981 הם שבו. הם החלו לארגן את אנשי השבטים לתבוע העלאה בתשלומים שהם מקבלים עבור עלי טנדו (מהם מייצרים בידי). זה היה דבר מפחיד ומסוכן, לארגן אנשים שמעולם לא שמעו על סוג כזה של פוליטיקה, להוביל אותם לשביתה. לבסוף השביתה הצליחה, והתשלום הוכפל. אבל ההצלחה האמיתית מבחינת המפלגה היתה להוכיח את הערך של האחדות ואיך מנהלים משא ומתן פוליטי.

קולות צחוק מפריעים לרצף הדברים ואנחנו רואים את נילֶש, עוד חבר צעיר בצבא הגרילה, הולך במהירות לכיוון המטבח ומכה את עצמו. כשהוא מתקרב אני רואה שהוא אוחז במבנה של קן נמלים אדומות וזעומות  שהתחילו כבר לטפס עליו ולנשוך אותו. החבר ונו שואל אותי אם אכלתי פעם צ'אטני עשוי מנמלים. אני מכירה אותן היטב, מילדותי בקראלה, אבל שם רק נעקצתי מהן ומעולם לא אכלנו אותן. (מנת הצ'אטני נקראת צ'אפולי. הטעם שלה חמוץ, והיא דיי טעימה.)

נילש מגיע מבייג'פור, כפר שנמצא בלב הפעילות של סאלווה ג'ודום. אחיו הצעיר של נילש הצטרף לג'ודום באחד ממסעות הביזה וההצתה ולאחר מכן קיבל דרגה רשמית במיליציה המעין-צבאית. הוא גר במחנה שלהם יחד עם אימם. אביהם סרב לעזוב את הבית ונשאר מאחור בכפר. למעשה מדובר בסכסוך דמים פנים-משפחתי. מאוחר יותר, כשהיתה לי הזדמנות לדבר איתו, שאלתי את נילש למה אחיו עשה את מה שעשה. "הוא היה מאוד צעיר," ענה נילש, "היתה לו הזדמנות להשתגע ולפגוע באנשים ולשרוף בתים. הוא השתגע, הוא עשה דברים נוראיים. אבל עכשיו הוא תקוע כי הוא לעולם לא יוכל לחזור לכפר. הוא לעולם לא יזכה למחילה. הוא יודע את זה."

אנחנו שבים לשיעור ההיסטוריה. המאבק הגדול הבא של המפלגה, מספר החבר ונו, היה נגד מפעל הנייר באלארפור.  ברקע המאבק היה חוזה מושחת בו הממשלה נתנה לחברה פרטית  זיכיון ל-45 שנה על קציר במבוק בעבור תת-מחיר שערורייתי. לאחר מסע הסברה ממושך, שביתה, ומשא ומתן עם בכירים במפעל שנערך בנוכחות האנשים השכר ששולם לפועלים שולש. לאנשי השבטים אלו היו הצלחות אדירות. מפלגות אחרות הבטיחו הבטחות, אבל לא הראו שום סימן לגבי כוונתם לממש אותם. אנשים החלו להתקרב לקמ"ע ולשאול אם הם יכולים להצטרף.

ואולם הפוליטיקה שסובבת את עלי הטנדו, הבמבוק, ועוד חומרים אורגניים מתוצרת היער היא עונתית. הבעיה הרב שנתית, יסוד הסבל בחייהם של האנשים, נמצא בדמותו של בעל האדמות הגדול מכולם — רשות היערות. בכל בוקר נציגים של רשות היערות היו מופיעים בכפרים כמו חלום רע ומונעים מהאנשים לחרוש את השדות, לקושש עצים למדורה, לקטוף עלים ופירות, מלחיות. הם הביאו איתם פילים בשביל לרמוס את השדות וזרעו צמחים מזיקים בשביל לחרב את האדמה. אנשים הוכו, נעצרו, הושפלו, היבול שלהם הושמד. כמובן שמנקודת המבט של שירות היערות מדובר היה באנשים לא חוקיים שעוסקים בפעילות שנוגדת את החוקה, ושירות היערות בסך הכל ביצע את דרישות החוק. (הניצול המיני של נשים היה רק בונוס בתמורה לשיבוץ בתפקיד כה תובעני.)

לאחר ההשתתפות ההמונית במאבקים הקודמים המפלגה קיבלה אומץ והחליטה שהיא יכולה לשירות היערות. היא דירבנה אנשים להשתלט על חלקים ביער ולהשתמש בהם למחייתם. התגובה של שירות היערות לכך היתה הצתה של הכפרים החדשים שהוקמו. ב-1986 בייג'פור הוכרזה כפארק לאומי, ומשמעות הדבר היתה פינו של 60 כפרים. בשלב שבו המפלגה נכנסה לתמונה למעלה ממחצית מהכפרים כבר פונו והקמת התשתיות לפארק כבר החלה. המפלגה הרסה את אתרי הבניה ומנעה את פינוי הכפרים הנותרים. היא מנעה משירות היערות מלהכנס לאזור. בכמה מקרים נציגים של שירות היערות נתפסו, נקשרו לעצים, והוכו על ידי כפריים. זאת היתה נקמה משחררת בעבור דורות של ניצול. לבסוף שירות היערות נמלט מהמקום. בין 1986 ו-2000 המפלגה ביצעה חלוקה מחדש של למעלה מ-12,000,000 דונם של אדמת יער. כיום, אומר החבר ונו, אין עוד חקלאים ללא אדמות בדאנדאקאראניה.

בעבור הדור הצעיר שירות היערות הוא זיכרון רחוק, מסוג הסיפורים שאמהות מספרות לילדים על עבר מיתולוגי של כבילה והשפלה. בעבור הדור הוותיק יותר המשמעות של חירות משירות היערות היתה חירות אמיתית. הם יכלו לגעת בה, לטעום אותה. מבחינתם הדבר היה חשוב פי כמה מעצמאותה של הודו. הם החלו להתפקד למפלגה שנאבקה יחד איתם.

∵

קבוצת שבע היחידות התקדמו באופן משמעותי. ההשפעה שלהם נפרשה על פני למעלה מ-240,000 דונם של יער, בקרב אלפי כפרים ומיליוני תושביהם.

אבל העזיבה של שירות היערות למעשה רק בישרה את בואה של המשטרה. דבר זה החל מעגל דמים. התקלויות יזומות שהמשטרה יזמה מצד אחד, ומארבים של צבא הגרילה מצד שני. יחד עם החלוקה מחדש של האדמות באה גם אחריות: השקייה, פעילות חקלאית, והבעיה של אוכלוסיה גדלה והולכת שמבראת את היער באופן שרירותי ולא מתוכנן. התקבלה החלטה להפריד בין "פעילות עממית" ו"פעילות צבאית".

כיום דאנדאקאראניה מנוהל על ידי מערכת מורכבת של ג'אנאטאנה סארקאר (ממשלת העם). היסודות הארגוניים נלמדו מהמהפכה הסינית ומלחמת וייטנאם. כל ג'אנאטאנה סארקר נבחרת על ידי צביר של כפרים שאוכלוסיתם המשותפת נעה בין 500 ל-5,000, ולכל אחת 9 משרדים: קרישי (חקלאות), ויאפאר אודיוג (מסחר ותעשיה), ארת'יק (כלכלה), נייאי (צדק), ראקשה (הגנה), הוספיטל (בריאות), ג'אן סאמפארק (יחסי ציבור), סקול-ריטי ריוואג' (חינוך ותרבות), וג'ונגל. קבוצה של כמה ג'אנאטאנה סארקאר מתכנסת בתור ועדה אזורית. שלוש ועדות אזוריות מרכיבות ביחד דיוויזיה. יש 10 דיוויזיות בד"ק.

באופן אירוני, מספר החבר ונו, האנשים הראשונים שהרוויחו מהקמפיין של המפלגה נגד שירות היערות היו ראשי הכפרים, אלו מהקאסטות העליונות. הם השתמשו בכוח האדם שעמד לרשותם ובמשאבים שהם צברו לעצמם בשביל לתפוס כמה שיותר אדמה כל עוד הם יכלו. אבל אז אנשים החלו לפנות למפלגה לגבי עניינים של "סתירות פנימיות", כמו שמתאר זאת ונו בעדינות. המפלגה החלה להסב את תשומת הלב שלה לבעיות של שיוויון, מעמד ואי-צדק בתוך החברה השבטית. בעלי האדמות הגדולים חשו שצרות מצפות להם באופק. ככל שההשפעה של המפלגה גדלה כך קטנה זאת שלהם. אנשים החלו לקרוא תיגר גם על הדרכים המסורתיות בהן הם נוצלו. ביום הראשון של הגשם, לפי המנהג, אנשים היו אמורים לעבוד את אדמת ראש הכפר במקום את אדמתם שלהם. זאת מסורת שהפסיקו. האנשים גם הפסיקו להגיש להם כמנחה את פירות הקטיף הראשון של כל פרי או תוצר אחר של היער. היה ברור שראשי הכפרים ירצו לעשות משהו נגד השינויים האלה.

מאהנדרה קארמה, אחד מבעלי האדמות הגדולים ביותר באזור, היה באותו הזמן גם חבר במפלגה הקומוניסטית של הודו. ב-1990 הוא ארגן קבוצה של ראשי כפרים להתחיל בקמפיין "להערת מודעות הציבור". השיטות שלהם "להעיר" את "הציבור" היו מיליציות של 300 איש שסרקו את היער ובתוכו הרגו אנשים, שרפו בתים ואנסו נשים. משטרת מדינת מדהיה פראדש סיפקה להם גיבוי. התגובה של קבוצת מלחמת העם לכל זה היתה נאמנה לדגם של מלחמת עם, והם הרגו כמה בעלי אדמות שנודעו לשימצה. תוך כמה חודשים הקמפיין "להערת מודעות הציבור", או כמו שקורא לו החבר ונו "הטרור הלבן", שכך ודעך. ב-1998 מאהנדרה קארמה הצטרף למפלגת הקונגרס וניסה להחיות את הקמפיין להערת מודעות הציבור. הפעם הדבר התמוסס במהירות רבה עוד יותר.

ואולם בקיץ 2005 המזל העיר לו פנים. באפריל של אותה השנה הממשלה חתמה על שני מזכרי הבנות בעניין תשלובת מפעלי פלדה (בתנאים שנותרו חסויים).  באותו החודש ראש הממשלה מאנמוהן סינג אמר את המשפט המפורסם בדבר זה שהמאואיסטים הם "האיום החמור ביותר על בטחון הפנים של הודו". (זה היה דבר משונה לומר באותו הרגע, מכיוון שההיפך היה נכון. הממשלה בהובלת מפלגת הקונגרס בדיוק איגפה את המאואיסטים וקצצה בהם. הם איבדו בערך 1,600 מפעיליהם והיו באנדרלמוסיה מוחלטת). הצהרת ראש הממשלה גרמה לשווי המניות של חברות הכריה לנסוק. זה גם היה סימן בשביל לאותת לגופי התקשורת שהמאואיסטים הם טרף ציד לכל מי שיבחר להתעמת איתם. ביוני 2005 מאהנדרה קארמה ארגן פגישה סודית של ראשי הכפרים שבה הכריז על סאלווה ג'ודום  ("ציד הטיהור").

שלא כמו בקמפיין להעלת המודעות המטרה של סאלווה ג'ודום היתה לפנות את הקרקעות ולדחוף את האנשים מחוץ לכפרים אל עבר מחנות שבהם הם ינוטרו וישלטו על ידי המשטרה. זאת היתה אותה האסטרטגיה בה נקטו הבריטים כשהם התמודדו על קומוניסטים במאלאיה ב-1950. הצבא ההודי השתמש בו מאז בכמה הזדמנויות אחרות בנאגאלנד, מיזוראם וטלאנגאנה.  השר מטעם מפלגת בהאראטיה ג'אנאטה , ראמאן סינג, אמר שמבחינתו כל כפרי שלא מתפנה למחנות הוא מאואיסט. כך קרה שבמחוז באסטאר אם אדם פשוט נשאר בביתו בכפר הדבר שקול להשתתפות בפעילות טרור מסוכנת.

מישהו מגיש לי זוג אוזניות ונגן מוזיקה קטן. אני שומעת הקלטה נסתרת של מר מאנהאר, פקד משטרתי בביג'אפור, שמתדרך קצין זוטר לגבי התמריצים והפרסים שהמדינה והממשל המרכזי מעניקים לכפרים "נאורים", כאלה שמוכנים להתפנות למחנות. הוא ממשיך עם הוראות ברורות מה לעשות עם כפרים שמסרבים להכנע — עליהם להשרף, ויש לירות בעיתונאים שמנסים "לכסות" את נושא הנקסלייט. כשההקלטה הזאת התפרסמה פקד המשטרה הועבר מתפקידו ובמקום זה קיבל תפקיד חדש — בוועדה הלאומית לזכויות האדם.

הכפר הראשון שנשרף בעקבות הסאלווה ג'ודום (ב-18 ביוני 2005) היה אמבלי. בין החודשים יוני ודצמבר 2005 הקמפיין של הסאלווה ג'ודום הרג, אנס ובזז את דרכו בינות למאות כפרים מדרום לנהר הדאנטוואדה. מרכז הפעילות היו המחוזות של ביג'אפור ובהאיראמגארה, בקרבת המקום בו מפעל הפלדה החדש עתיד היה לקום. שלא במקרה היו באזור גם מעוזים מאואיסטים, איפה שהג'אנאטאנה סארקאר (ממשלות העם) עשו עבודה משמעותית, בעיקר בהקמה של תשתיות לאיסוף ואגירת מים. הג'אנאטאנה סארקאר היו יעד מועדף למתקפות הסאלווה ג'ודום. מאות אנשים נרצחו בדרכים איומות במיוחד.  בערך 60,000 עברו למחנות, מהם שעשו זאת "בהתנדבות" ומהם שעשו זאת תחת מורא הטרור. מבין מי שעברו למחנות 3,000 קיבלו דרגות ומשכורות במסגרת הסאלווה ג'ודום.

בעבור פירורים פעוטים שכאלה אנשים צעירים, כמו אחיו של נילש, דנו עצמם למאסר-עולם במחנות שמוקפים בגדרות תיל. אכזריים ככל שהיו מעשיהם, אנשים אלה הם אולי גם הקורבנות הקשים ביותר של המלחמה הנוראית הזאת. אף בית משפט עליון שיורה על פירוק הסאלווה ג'ודום לא יוכל לשנות את גורלם.

ועדיין, פרט לאלה נותרו מאות אלפי אנשים מתחת לפני הרדאר של הממשלה. חלקם התפזרו לאזורים אחרים, בעיקר בשביל למצוא עבודה כשכירים בעונת קטיף הצ'ילי. אבל היו גם עשרות אלפים שנמלטו אל מעמקי היער, שם הם חיים ללא מחסה קבע וחוזרים לשדות שלהם רק כשהם יכולים. המשטרה, בשביל למנוע "כיבוש מזדחל מחדש" של המאואיסטים, הציבה באזורים אלה נוכחות מתוגברת של כוחות. המאואיסטים, מצידם, הבינו שאם הם לא ישברו את המתקפה הזאת הדבר יהיה שקול לנטישת האנשים שאת אמונם הם קנו ואיתם הם עבדו וחיו 25 שנה. הם ביצעו סדרה של תקיפות הישר בליבו של המערך הבטחוני.

∵

ב-26 בינואר 2006 צבא הגרילה לשחרור העם תקף בסיס משטרה גאנגאלאור והרג שבעה. ב-17 ביולי 2006 בסיס של סאלווה ג'ודום באראבור הותקף, ו-20 איש נהרגו ו-150 נפצעו. (בחדשות דיווחו: "מאואיסטים התקיפו מחנה סיוע שהוקם על ידי הממשלה על מנת לתת מחסה לכפריים שברחו מהכפרים שלהם בגלל הטרור של הנקסלייט".) ב-13 בדצמבר 2006 הם תקפו בסיס "סיוע" בבאסאגודה והרגו 3 שוטרים וקצין. ב-15 במרץ 2007 התבצעה התקיפה הנועזת מכולן. מאה ועשרים חיילים בצבא הגרילה תקפו את אשראם ראני בודילי קאניה, אכסניה לנשים שהוסבה לבסיס שבו מתגוררים 80 שוטרים — בעוד הבנות ממשיכות להתגורר במקום ומשמשות להם כמגינים אנושיים. צבא הגרילה נכנס למתחם, הפריד בין האגפים השונים, ותקף את המבנים בהם גרו השוטרים. 55 שוטרים נהרגו. אף לא אחת מהבנות נפצעה.  (מפקח המשטרה המקומית הראה לי מצגת פאוארפוינט עם תמונות זוועה של הגופות השרופות והמרוטשות של השוטרים, זרועות בינות להריסות הבניין שפוצץ. התמונות היו כה נוראות שהיה בלתי אפשרי שלא להסיט מבט. הוא היה נראה מרוצה מהתגובה שלי.)

ההתקפה על ראני בודילי עורר תרעומת ברחבי המדינה. ארגוני זכויות אדם גינו את המאואיסטים לא רק בגלל האלימות שלהם, אלא גם בגלל שהם תקפו בבית ספר. אבל בתוך יער דאנדאקאראניה ההתקפה על ראני בודילי היתה למיתוס שעליו כתבו שירים והצגות.

מתקפת הנגד המאואיסטית הצליחה לשבור את המצור המשטרתי, ונתנה לאנשים מעט מרווח נשימה. המשטרה ואנשי הסאלווה ג'ודום נסוגו לתוך הבסיסים שלהם, ומשם הם יצאו רק באישון לילה בקבוצות של 300-1,000 בשביל לבצע פעולות חיפוש בכפרים. בהדרגה, פרט לאותם אנשים שהצטרפו לשורות הסאלווה ג'ודום, האנשים התחילו לחזור לכפרים שלהם. המאואיסטים קיבלו את כולם בחזרה והכריזו שגם מי שקיבלו תפקידים בסאלווה ג'ודום יוכלו לחזור אם הם יביעו חרטה כנה ופומבית על מעשיהם. הצעירים החלו להצטרף בהמוניהם לצבא הגרילה. (צבא הגרילה נוסד באופן רשמי בדצמבר 2000. במשך 30 שנה היחידות החמושות שלו היו מאוד קטנות, וצמחו באיטיות. לאחר המתקפות על הסאלווה ג'ודום הם התחזקו לכדי גודל של גדוד.)

הקמפיין של הסאלווה ג'ודום לא רק כשל, הוא גם הפנה את האש נגד מי שיזמו אותו.

כמו שאנחנו יודעים כיום, סאלווה ג'ודום לא היה רק מערכה מקומית של קבוצת בריונים קטנה. למרות המניפולציות של התקשורת, ידוע שסאלווה ג'ודום הוא מבצע משותף לממשלה ולמפלגת הקונגרס. כשלון מבחינתם לא היה אפשרות, לא כשיש את כל אותם מזכרי הבנות שממתינים למימוש הזיווג בין הממשלה וההון. הממשלה היתה תחת לחץ עצום למצוא תוכנית פעולה חדשה. כך נולד "מבצע ציד ירוק". הפעילים הזוטרים בסאלווה ג'ודום נקראו מעתה "קומנדו קויה", והם שולבו בכל היחידות המשטרתיות והצבאיות.

מלחמות משמעותיות מוצאות את מקומן במקומות בלתי צפויים. השוק החופשי הקפיטליסטי הביס את הקומוניזם הסובייטי על ההרים הקודרים של אפגניסטן. כאן ביערות של דאנטוואדה נלחמים את הקרב על נשמתה של הודו. דובר כבר רבות על המשבר המעמיק בדמוקרטיה ההודית, ועל הקשרים בין התאגידים הגדולים, המפלגות הפוליטיות המרכזיות, והממסד הבטחוני. אם מישהו רוצה לבדוק איך כל זה קורה בפועל, דאנטוואדה זה המקום ללכת אליו.

טיוטה של דו"ח ממשלתי הצביעה על כך שתאגידי טאטא פלדה ואסאר פלדה היו המממנים הראשונים של סאלווה ג'ודום. מכיוון שזה היה פרסום ממשלתי רשמי הוא עורר סערה כשהתפרסם. (פרט זה הושמט בדרך לדו"ח הסופי. האם הדיווח הראשוני אכן היה מוטעה, או שמישהו קיבל טפיחה קלה כפלדה על הכתף?)

ב-12 באוקטובר 2009 נערך השימוע הציבורי שנדרש מתאגיד טאטא לפני שיוכלו להתחיל בפעילות. השימוע, שהיה אמור להערך במרכז לוהאנדיגודה — כלומר, מקום נגיש לציבור — התקיים במקום באולם קטן בג'אגדאלפור, מאחורי מספר מעגלי אבטחה ומחסומים. קהל של כ-50 אנשי שבטים שנשכרו לצורך כך שימשו לו כתפאורה. לאחר שהשימוע הסתיים מושל האזור ברך את "אנשי לוהאנדיגודה" על שיתוף הפעולה שלהם. העיתונים המקומיים פרסמו את השקר הזה כלשונו, למרות שהם ידעו שמדובר בהצגה. (הפרסומות משלמות את המשכורות.) למרות התנגדות התושבים, קניית האדמות לפרוייקט החלה.

המאואיסטים הם לא היחידים שמחפשים להפיל את המדינה ההודית. כבר הפילו אותה כמה פעמים הפונדמנטליזם ההינדי והטוטאליטריות הכלכלית.

לוהאנדיגודה, מרחק חמש שעות נסיעה מדאנטוואדה, מעולם לא היה אזור של הנקסלייט. אבל עכשיו הוא נעשה כזה. החברה ג'ורי, שישבה לידי בזמן שאכלתי את אותו צ'אטני נמלים, עובדת באזור הזה. היא מספרת שהם החליטו להתחיל בפעילות רק אחרי שהם שמעו דיווחים על גרפיטי שנמצא על קירות בתים ובו נכתב "Naxali aao, hamein bachao" (נקסלייט בואו ותצילו אותנו!). לפני כמה חודשים וימאל משראם, ראש כפר קטן, נורה בראשו בשוק. "הוא היה איש השטח של טאטא", אמרה ג'ורי. "הוא הכריח אנשים לוותר על האדמות שלהם ולקבל פיצויים. זה טוב שחיסלו אותו. איבדנו גם חבר. הם ירו בו. תרצי לאכול עוד קצת צ'אפולי?" היא בסך הכל בת 20. "אנחנו לא ניתן לטאטא להכנס למקום. האנשים לא רוצים אותם." ג'ורי לא חיילת בצבא הגרילה. היא פעילה בצ'טנה נטייה מאנץ' (צנ"מ), הזרוע הארגונית שאחראית על פעילות תרבות. היא שרה. היא כותבת שירים. היא במקור מאבוג'המד (היא נשואה לחבר מאדהאב. היא התאהבה בשירה שלו כשהוא ביקר בכפר שלה עם להקה של צנ"מ).

אני מרגישה צורך להגיד משהו בשלב הזה. משהו לגבי חוסר התוכלת באלימות, על איך שאסור לקבל הוצאות להורג. אבל מה אני אמורה להציע להם לעשות? ללכת לבית המשפט? לצום במקדש ג'אנטאר בניו דלהי? עצרת? שביתת רעב? הכל נשמע מגוכך. זה תפקידם של אלה שדחפו את "התוכנית הכלכלית החדשה", אלה שכה קל להם להגיד "אין שום אלטרנטיבה", להציע תוכנית אלטרנטיבית להתנגדות. תוכנית ספציפית, לאנשים הספציפיים האלה, ביעד הספציפי הזה. כאן. עכשיו. בעבור איזה מפלגה הם אמורים להצביע? לאיזה ממסד דמוקרטי במדינה הם צריכים לגשת? האם היתה דלת אחת עליה פעילי נארמאדאה באצ'האו אנדולאן לא דפקו בשנים שבהם הם נאבקו נגד הסכרים על נהר הנארמאדה?

∵

חושך. יש תכונה רבה במחנה, אבל אני לא רואה דבר.  רק כמה נקודות של אור שנעות ממקום למקום. קשה לדעת אם מדובר בכוכבים או בגחליליות או במאואיסטים בתזוזה. מאנגטו הקטן צץ משום מקום. סיפרו לי שהוא בוגר המחזור הראשון של בית הספר הנייד לקומוניסטים צעירים, בו הוא למד לקרוא ולכתוב לפי עקרונות קומוניסטים. ("שטיפת מוח של צעירים!" אומרים בתקשורת. אבל הפרסומות ששוטפות את מוחם של הילדים לפני שהם בכלל יכולים לחשוב לא נדמית להם כמו שטיפת מוח.) על הקומוניסטים הצעירים נאסר לשאת נשק או ללבוש מדים, אבל הם מזדנבים אחרי יחידות צבא הגרילה כמו עדת מעריצים של להקת רוק.

מאנגטו אימץ אותי עם שמץ של תחושת בעלות. הוא מילא את בקבוק המים שלי ואומר שעלי לארוז את התיק. קול משרוקית נשמע. אוהל הגה'ילי הכחול מפורק, מקופל ונארז תוך חמש דקות בדיוק. עוד שריקה וכל מאה החברים עומדים בחמש שורות. החבר ראג'ו הוא קצין המבצעים. הם מבצעים מסדר. גם אני בשורה, וקוראת במספר שלי כשהחברה קאמלה שבשורה לפני מאותת לי. (אנחנו סופרים עד עשרים ואז מתחילים שוב מאחת, כי בני הגונדי לא סופרים מעבר לזה. עשרים זה מספיק בשבילם. אולי כדאי שזה יספיק גם בשבילנו.) צ'אנדו עכשיו לבוש במדים, ונושא אקדח סטן. החבר ראג'ו מעדכן את הקבוצה בקולו הנמוך. הדברים כולם נאמרים בשפת גונדי, ואני לא מבינה דבר אבל שומעת רק את הביטוי "רנדה-וו", מפגש בצרפתית. זה ביטוי שכבר הספיק להכנס לשפה. מאוחר יותר ראג'ו מסביר לי ש"אנחנו קובעים נקודות לרנדה-וו כך שאם נמצא את עצמנו תחת אש והאנשים יתפזרו הם ידעו היכן להתאסף." נראה שאין לו מושג לכמה פאניקה זה מכניס אותי. לא בגלל שאני מפחדת שירו עלי, אלא בגלל שאני מפחדת ללכת לאיבוד. יש לי דיסלקציה מרחבית, אני מסוגלת ללכת לאיבוד בדרך שבין חדר השינה שלי לשירותים. מה אני אעשה באמצע של 60,000 ק"מ מרובע של יער? לא משנה מה יקרה, אני נאחזת בקצוות החולצה של החבר ראג'ו.

לפני שאנחנו מתחילים בצעדה החבר ונו ניגש אלי ואומר "בסדר, חברה, את משוחררת". אני מופתעת. הוא נראה כמו יתוש שלבוש בכובע צמר וכפכפים, מוקף על ידי שומרי הראש שלו, שלוש נשים ושלושה גברים, חמושים בכבדות. "אנחנו מאוד מודים לך, חברה, שבאת כל הדרך לכאן" הוא אומר. שוב לחיצת הידיים, האגרוף הקפוץ. לאל סאלאאם חברה. הוא נעלם לתוך היער עם צרור המפתחות שלו. ולרגע זה נדמה כאילו הוא מעולם לא היה כאן. אני אבודה לרגע. יש לי שעות של הקלטות להאזין להן. בעוד שהימים עוברים ונעשים לשבועות אני אפגוש עוד אנשים רבים שימלאו בפרטים ובצבע את התרשים שהוא צייר בעבורי. אנחנו מתחילים ללכת בכיוון ההפוך. החבר ראג'ו, שאפשר להריח ממרחק את התרופות שהוא לוקח, אומר בחיוך, "הברכיים שלי גמורות. אני יכול ללכת רק אם אני בולע חופן משככי כאבים."

החבר ראג'ו דובר הינדי מושלמת ומספר בקול שטוח לחלוטין את הסיפורים הכי מצחיקים ששמעתי. הוא עבד בתור עורך דין בראייפור במשך 18 שנה. הוא ואישתו, מאלטי, היו חברי מפלגה וברשת התמיכה העירונית. לקראת סוף 2007 אחד מאנשי המפתח של הרשת נעצר, עונה, ולבסוף נהפך למודיע. הסיעו אותו ברחבי העיר ברכב משטרתי והכריחו אותו להצביע על שותפים לשעבר. החברה מאלטי היתה אחד מהם. ב-22 בינואר 2008 היא נעצרה יחד עם כמה אחרים. ההאשמות נגדה היו שהיא שלחה בדואר דיסקים שהכילו עדויות מצולמות של הזוועות של סאלווה ג'ודום לכמה חברי פרלמנט. בזכות חקיקה חדשה המשטרה יכולה להשאיר אותה במעצר במשך שנים ללא אפשרות לשחרור בערבות. הם לא מביאים את התיק בפני שופט כי המשטרה יודעת שהקייס שלהם רעוע. "עכשיו הממשלה הציבה כמה גדודי שוטרים שיגנו על חברי הפרלמנט המסכנים מהדואר שלהם" אומר החבר ראג'ו. אותו לא תפסו כי הוא השתתף באסיפה ביער באותו הזמן. הוא כאן כל הזמן מאז. שני הילדים שלו, בגיל בית ספר, שנעזבו בבית לבדם בעת המעצר, תוחקרו ארוכות על ידי המשטרה. לבסוף הבית שלהם נארז והם עברו לחיות עם אחד מהדודים. החבר ראג'ו שמע מהם בפעם הראשונה רק לפני כמה שבועות. מה זה שנותן לו את הכוח הזה, את היכולת הזאת לשמור על חוש הומור כל כך חד? מה זה שמניע אותם, פרט לכל מה שהם סבלו עד כה? האמונה והתקווה — והאהבה — שלהם למפלגה. אני נתקלת בזה שוב ושוב, באופנים העמוקים והאישיים ביותר.

אנחנו הולכים עכשיו בשורה עורפית. אני ומאה מורדים צמאי דם ו"אלימים ללא סיבה". הסתכלתי לרגע על המאהל לפני שעזבנו. אין שום סימן שכמעט מאה איש חנו כאן, פרט למעט אפר של המדורות. קשה לי להאמין בצבא הזה. מבחינת הצריכה המצומצמת שלו הוא יותר גאנדיאני מכל גאנדיאני אחר,  ויש לו טביעת רגל פחמנית קטנה יותר משל כל מטיף סביבתני. אבל כרגע יש להם גם גישה גאנדיאנית לחבלה: לפני שהם שורפים כלי רכב משטרתי, למשל, הם פושטים ממנו כל דבר שיכול להיות שימושי. הריפוד נגזר ונתפר לשמש לאיפסון תחמושת, והמצבר לטעינה של חשמל מפאנלים סולאריים. (ההנחיות החדשות מהפיקוד הן שיש לקבור כלי רכב ולא לשרוף אותם. כך ניתן יהיה להשתמש בהם במקרה הצורך.) האם כדאי שאני אכתוב הצגה, אני תוהה, בשם "גאנדי תביא את האקדח שלך"? או שיעשו בי לינץ'?

אנחנו הולכים בעלטה מוחלטת בדממה. אני היחידה שמשתמשת בפנס, איתו אני מעירה כלפי מטה כך שכל מה שאני רואה בעיגול האור הם העקבים החשופים של החברה קאמלה והכפכפים השחורים שלה שמתווים לי את המקום עליו אניח את הרגל בעוד צעד. היא סוחבת משקל גדול פי 10 ממני. התיק שלה, הרובה שלה, שק מצרכים ענק על הראש שלה, אחד מסירי הבישול הגדולים ושני תיקי כתף עמוסים בירקות. השק על הראש שלה שומר על איזון מושלם, והיא מצליחה לתמרן במורדות חלקלקים ובינות לסלעים מבלי להתקל בדבר. היא סוג של פלא. מתברר שמדובר בהליכה ארוכה. אני אסירת תודה לשיעור ההיסטוריה אם לא בשביל שום דבר אחר אז בשביל העובדה שהוא נתן לרגליים שלי מנוחה בת יום שלם. זה אחד הדברים היפים ביותר שיש, ללכת ביער בלילה.

זה מה שאעשה, לילה אחר לילה.