ללכת עם החברים, ארונדהטי רוי

את  המאמר הזה אני מפרסם בחלקים משתי סיבות: הראשונה- מדובר בכ-40 עמודים, ואף אחד לא קורא 40 עמודים על המסך. השנייה- מדובר ב-40 עמודים, ואני אשמח לעזרה בתרגום. כשהעבודה תסתיים היא תזכה לעריכה נוספת וקובץ פדף מהודר.

ארונדהטי רוי, למי שהשם מצלצל מוכר, היא הסופרת שכתבה את "אלוהי הדברים הקטנים". לאחרונה היא פרסמה ספר מלא על ההתקוממות/מלחמה בהודו, והמאמר הזה נכתב במהלך ההכנה אליו. את המקור ניתן למצוא כאן.

הערה מתודולוגית: רוי מתייחסת להרבה מקומות ופרטים שלא מוכרים גם למי שמבלים בהודו שנים. במקום להעלים אותם בתרגום ולהקל על הקריאה בחרתי לתת לכל אחד מהם לינק לוויקיפדיה (לרוב באנגלית) בתקווה שזה יפתח צוהר להבנה מעמיקה יותר של תת היבשת.

רוי עם מאואיסטים. צילום: דייטליין דנטאוואדה

הפתק שנתחב מתחת לדלת שלי אישר את הפגישה שביקשתי עם האיום החמור ביותר על בטחון הפנים של הודו. חיכיתי במשך חודשים לשמוע מהם. עלי להיות במקדש ההינדי מה דנטשווארי באחד מארבעה זמנים שונים בשני ימים נפרדים. זאת על מנת להמנע מפגעיהם של מזג אוויר רע, פנצ'רים, מחסומים, שביתות תחבורה וסתם מזל רע. על הפתק היה כתוב: "על הכותבת להצטייד במצלמה, טיקה, וקוקוס. מי שיפגוש אותה ילבש כובע, ישא עותק של המגזין ההינדי אאוטלוק, ובננות. הסיסמה היא נמאסקאר גוּרוּג'י."

נמאסקאר גורוג'י. תהיתי אם מי שיפגוש אותי יצפה למצוא גבר. ושאולי כדאי לי להצטייד בשפם.

יש הרבה דרכים לתאר את דנטוודה, העיר בה נמצא המקדש. היא אוקסימורון. היא עיירת גבול בלב ליבה של הודו. היא הפופיק של מלחמה. היא עיר שבה הבפנים בחוץ והלמעלה למטה. בדנטוודה השוטרים לבושים בבגדים אזרחיים והמורדים לובשים מדים. מפקח בתי הכלא נמצא בכלא והאסירים חופשיים (שלוש מאות מהם ברחו מבית הכלא הישן לפני שנתיים). נשים שנאנסו נמצאות במשמורת משטרתית. האנסים מדברים בחופשיות בבזאר.

צידו השני של נהר האינדראוואטי הוא האזור שתחת שליטתם של המאואיסטים, אזור אותו מכנה המשטרה "פקיסטן" [פקיסטן נמצאת 1,300 ק"מ משם, אבל הודו ופקיסטן עוינות ונלחמות מאז החלוקה ביניהן ב-1947]. שם הכפרים ריקים, אבל היער מלא באנשים. ילדים שצריכים להיות בבית הספר מתרוצצים פרא. בכפרים המקסימים שבלב היער בתי הספר או שפוצצו ונותרו בחורבנם, או שהם מלאים באנשי משטרה. המלחמה הקטלנית שמתרחשת בג'ונגל היא מלחמה שממשלת הודו גאה ומתביישת בה בו זמנית. "מבצע ציד ירוק" הוכרז וגם הוכחש. פ. צ'ידאמבאראם, שר הפנים של הודו (ומנכ"ל המלחמה), אומר שהמבצע הצבאי לא קיים, שזאת המצאה של התקשורת. ועדיין תקציבים בגודל משמעותי יועדו אליו ועשרות אלפים מאנשי כוחות הבטחון הופנו אליו. למרות שתיאטרון המלחמה הזה נמצא בג'ונגלים של מרכז הודו, יהיו לו השפעות חמורות על כל תת היבשת.

אם רוחות רפאים הם הנשמות שנותרו אחרי מישהו או משהו שהיה ואיננו, אז אולי האוטוסטרדה בת ארבעת הנתיבים שפורצת אל תוך היער היא ההפך מרוח רפאים. אולי היא המבשרת של מה שעתיד לבוא.

שתי הכוחות שניצבים זה מול זה ביער נבדלים ובלתי-שווים זה ביחס לזה בכמעט כל דבר. בצד אחר יש כח מעין-צבאי מאסיבי שחמוש בכל הכסף, כח האש, המדיה, וההיבריס של מעצמה שכוכבה דרך. בצד השני ישנם כפריים פשוטים שנושאים כלי נשק מסורתיים ונסמכים על לחימת גרילה מאואיסטית מאורגנת לעילא, שמאחוריה היסטוריה יחודית של מאבק אלים. המאואיסטים והכוחות המעין-צבאיים הם יריבים ותיקים, ולחמו זה נגד זה בגלגולים שונים בכמה הזדמנויות בעבר: בטלאנגאנה בשנות החמישים, במערב בנגל, בביהר, ובסריקאקולאם במחוז אנדרה פראדש בסוף שנות השישים והשבעים, ושוב באנדרה פראדש, ביהר ומהאראשטרה החל משנות השמונים ועד לימינו. כל צד מכיר את הטקטיקות של היריב, ולמד את תורת הלחימה שלו בקפדנות. בכל פעם נדמה היה שהמאואיסטים (או גלגולים קודמים שלהם) לא רק הובסו, אלא ממש חוסלו. בכל פעם הם צצו מחדש, מאורגנים יותר, נחושים יותר, ובעלי יותר השפעה מאשר בכל הפעמים הקודמות. כיום הם התעוררו שוב, והם מתפשטים ברחבי היערות עתירי המשאבים של צ'האטיסגר, ג'הרקאנד, אוריסה, ומערב בנגל – ארצם של מיליונים מבני השבטים של הודו, ארץ החלומות של עולם העסקים.

נוח לאנשים ליברלים לחשוב שהמלחמה ביערות היא מלחמה בין ממשלת הודו והמאואיסטים, אותם המאואיסטים שאומרים שהבחירות הן תרמית, הפרלמנט הוא דיר חזירים, והצהירו בגלוי על כוונתם להפיל את משטר המדינה ההודי. זה נוח לשכוח שההיסטוריה של המאבקים של אנשי השבטים במרכז הודו מקדימה את מאו במאות שנים. (זו כמובן אמת שמתקיימת מתוך עצמה, כמובן. אם לא היו נאבקים, לא היו קיימים). בני שבטי ההו, האוראון, הקול, הסנת'ל, המונדה, והגונדי, כולם התקוממו מספר פעמים נגד הבריטים, נגד הנסיכים המקומיים ונגד מלווי הכסף. ההתקוממויות דוכאו באכזריות, אלפים נהרגו, אבל השבטים מעולם לא נכבשו. גם לאחר עצמאות הודו אנשי השבטים היו במרכז ההתקוממות הראשונה שאפשר לתאר אותה כמאואיסטית, בכפר נקסלבארי במערב בנגל (משם מקור המילה נקסלייט, שכיום משמשת כמילה נרדפת ל"מאואיסט"). מאז הפוליטיקה של הנקסלייט נהיתה שזורה בהתקוממויות שבטיות, דבר שמעיד על השבטים כשם שהוא מעיד על הנקסלייטים.

המורשת של מרדנות אל מול דיכוי היא זו שיצרה אנשים מלאי זעם, שבאופן מתוכנן בוּדדוּ ונדחקו לשוליים על ידי הממשלה ההודית. החוקה ההודית, המסד המוסרי של הדמוקרטיה ההודית, אומצה על ידי הפרלמנט ב-1950. זה היה יום טרגי עבור אנשי השבטים. החוקה אישררה את המדיניות הקולוניאלית, והפכה את המדינה לאפוטרופוס על האדמות השבטיות. החוקה הפכה בין לילה את כל האוכלוסיות השבטיות לפולשים על אדמתם שלהם. היא שללה מהם את הזכויות המסורתיות לתוצרת היער והפכה דרך חיים שלמה לעבריינית. בתמורה לזכות הבחירה היא שללה מהם את זכויותיהם לחיים ולכבוד.

מאז אותה הפקעה ראשונית שדחפה אותם אל עבר מדרון של חלכאות הממשלה החלה להשתמש בעוני שלהם נגדם. בכל פעם שהיא נדרשת לפנות קבוצה גדולה של אנשים — לצורך הקמה של סכר, מפעלי השקייה, מכרות — היא מדברת על הצורך "לקרב את השבטים למיינסטרים" או שהיא מספרת שהיא נותנת להם את "פירות הפיתוח המודרני". מבין עשרות המיליונים שנאלצו לעזוב את בתיהם מסיבות שכאלה (למעלה מ-30 מיליון רק בשל סכרי ענק), פליטים בגלל ה"פיתוח" של הודו, הרוב הגדול הוא של אנשי השבטים. כשהממשלה מדברת על הצורך ברווחה של השבטים זה הסימן להתחיל לדאוג.

ההתבטאות האחרונה של דאגה להם באה מאותו שר הפנים, פ. צ'ידאמבאראם, שאמר שהוא לא רוצה שאנשי השבטים יגורו ב"מוזיאונים תרבותיים". טובתם של אנשי השבטים לא היתה בראש סדר העדיפויות שלו כשעבד כעורך דין מסחרי וייצג את האינטרסים של כמה חברות כרייה מרכזיות. אז אולי כדאי לבדוק מניִן צצה הדאגה החדשה שלו.

לאורך חמש השנים האחרונות לערך הממשלות של מדינות המחוז צ'הטיסגרה, ג'הרקאנד, אוריסה, ומערב בנגל חתמו על מאות מזכרי הבנות עם גופים מסחריים בשווי מאות מיליארדי דולרים, כולם סודיים, בעניינם של מפעלי פלדה, תחנות חשמל, מזקקות אלומיניום, סכרים ומכרות. בשביל לתרגם את מזכרי ההבנות לכסף ממשי חייבים להזיז את אנשי השבטים.

אם כך, המלחמה הזאת.

כשמדינה שקוראת לעצמה דמוקרטיה מכריזה בגלוי על מלחמה בתוך גבולותיה שלה, איך מלחמה כזאת נראית? האם להתנגדות יש בכלל סיכוי? האם כדאי לה? מי הם המאואיסטים? האם הם פשוט ניהיליסטים אלימים שכופים אידיאולוגיה שפג זמנה על אנשי שבטים, ומדרבנים אותם להתקוממות חסרת תקווה? איזה לקחים הם למדו מניסיון העבר שלהם? האם מאבק חמוש מתוקף מהותו הוא לא דמוקרטי? האם תאוריית הסנדביץ' — לפיה אנשי השבטים, האנשים הרגילים, לכודים באש בין המדינה והמאואיסטים — מדוייקת? האם "מאואיסטים" ו"שבטיים" הם שתי קטגוריות מובחנות לחלוטין כמו שנהוג להציג? האם האינטרסים שלהם חופפים לעיתים? האם הם למדו דבר מה האחד מהשני? האם הם השפיעו ושינו אחד את השני?

ביום לפני שעזבתי אמא שלי התקשרה. בקול ישנוני היא אמרה לי, עם אותו אינסטינקט אימהי בלתי ניתן להסברה, "מה שהמדינה הזאת צריכה זאת מהפכה."

מאמר באינטרנט מספר שהמוסד הישראלי מאמן שלושים קציני משטרה הודים בכירים בשיטות לחיסולים ממוקדים, כך שיוכלו להפוך את הארגון המאואיסטי ל"חסר ראש". מדברים בתקשורת גם על ציוד חדש שנקנה מישראל: מד-טווח לייזר, ציוד לראיית לילה, ומזל"טים כמו שהצבא האמריקאי אוהב. נשק מושלם לשימוש נגד העניים.

הנסיעה מראייפור לדנטוואדה אורכת כעשר שעות ועוברת דרך אזורים שידועים בזה ש"מאואיסטים שורצים בהם". בחירת המילים אינה מקרית. מהמילה "שרץ" משתמעים מזיקים. מזיקים גורמים למחלות שצריך לטפל בהן, מזיקים צריך להדביר. את המאואיסטים צריך להעיף. בדרכים החמקמקות והכביכול תמימות האלה השפה של רצח עם נהפכת לחלק מאוצר המילים שלנו.

על מנת להגן על הכביש הראשי כוחות הביטחון "איבטחו" רצועה צרה של יער מכל צד. מעבר אליה זאת הממלכה של "דאדא לוג". האחים. הקומרדים.

בפאתי ראייפור שלטי חוצות עצומים מפרסמים את בית חולים שחברת ודאנטה מפעילה (חברה שאיתה עבד פעם שר הפנים). באוריסה, איפה שאותה החברה כורה בוקסיט, היא מממנת אוניברסיטה. בדרכים החמקמקות והכביכול תמימות האלה חברות כרייה נכנסות לתודעה שלנו, כאילו שהם הענק הטוב שבאמת חשוב לו. קוראים לזה "אחריות תאגידית". אחריות תאגידית היא מה שמאפשר לחברות כרייה להיות כמו אותו שחקן קולנוע אגדי שאהב לשחק את כל התפקידים — גם את החבר'ה הטובים וגם את הרעים, בו זמנית, באותו הסרט. האחריות התאגידית הזאת מסתירה את הכלכלה השערורייתית שעומדת בבסיס סקטור הכרייה בהודו. לדוגמה, לפי דו"ח שהתפרסם לאחרונה, על כל טון של ברזל שנחצב על ידי חברה פרטית הממשלה מקבלת 27 רופי בעוד החברה מרוויחה 5,000. במחצבות של בוקסיט ואלומיניום המצב חמור עוד יותר. מדובר על שוד לאור יום של מיליארדי דולרים. מספיק בשביל לקנות מערכות בחירות, ממשלות, שופטים, עיתונים, ערוצי טלוויזיה, עמותות וסוכנויות סיוע. מה זה כבר בית חולים מזדמן פה ושם?

אני לא זוכרת שראיתי את השם של  ודאנטה ברשימה הארוכה של מזכרי ההבנות שנחתמו על ידי הממשלה המקומית של צ'האטיסגרה. אבל אני כבר מספיק חשדנית בשביל לחשוב שאם יש בית חולים שלהם בסביבה חייב להיות בקרבת מקום גם מכרה של בוקסיט.

אנחנו חוצים את העיר קנקר, שמפורסמת בזכות המכללה לטרור נגדי ולוחמת ג'ונגל, תחת פיקודו של תת אלוף ב. ק. פונוואר, הגובלין של המלחמה הזאת, שמתפקידו להפוך שוטרים מושחתים ורופסים (קש) לאנשי קומנדו (זהב). "להלחם בגרילה עם גרילה", המוטו של המכללה, רשום בצבע על האבנים בכניסה. האנשים לומדים לרוץ, לזחול, לקפוץ מתוך מסוקים, לרכב על סוסים (מאיזו סיבה עלומה), לאכול נחשים ולשרוד בג'ונגל. תת האלוף מתגאה במיוחד באילוף של כלבי רחוב ללוחמה נגד "טרוריסטים". שמונה מאות שוטרים מסיימים את ההכשרה במקום מדי שישה שבועות. עשרים בתי ספר דומים מתוכננים בכל רחבי הודו. המשטרה נהפכת בהדרגה לצבא. (בקשמיר המצב הפוך: הצבא נהפך לכוח שיטור מנהלי ומנופח.). למעלה למטה, פנימה החוצה. בכל מקרה, האויב הוא העם.

מאוחר. העיר ג'אגדאלפור כבר ישנה, ובדרך רואים כמה מודעות של ראהול גנדי שמזמינות אנשים להצטרף לקונגרס הנוער. הוא היה כאן במחוז פעמיים בחודשים האחרונים אבל לא אמר כמעט דבר לגבי המלחמה. כנראה שזה מסובך מדי בשביל "נסיך העם" להתערב בעניין כרגע. יועצי התקשורת שלו בוודאי החליטו שכך עדיף. העובדה שסאלוָוה ג'וּדוּם — ארגון בריונים מטיל אימה שנהנה מחסות  ממשלתית ואחראי לאונס, רצח, שריפת כפרים וגירוש מאות אלפים מבתיהם — מונהג על ידי מהנדרה קארמה, חבר קונגרס, לא זוכה להתייחסות של אשף יחסי הציבור ראהול גנדי.

הגעתי לנקודת המפגש במקדש של מה דנטשווארי הרבה לפני השעה היעודה (בחלון הזמן הראשון, ביום הראשון). היתה איתי המצלמה שלי, קוקוס קטן, ונקודה אדומה של טיקה על המצח. תהיתי אם מישהו צופה בי וצוחק. תוך כמה דקות ניגש אלי ילד קטן. היה לו כובע ותיק בית ספר. שאריות של לָק אדום על הציפורניים. שום עותק הינדי של המגזין אאוטלוק, שום בננות. "זאת את שהולכת להכנס פנימה?" שאל אותי. שום נאמאשקר גורוג'י. לא ידעתי מה לענות. הוא הוציא מהכיס שלו פתק רטוב והגיש לי אותו. היה כתוב בו בהינדי "אאוטלוק נאהין מילה (לא יכולתי למצוא אאוטלוק)."

"והבננות?"

"אכלתי אותם," הוא ענה, "נהייתי רעב."

הוא אכן היה איום בטחוני.

על התיק שלו היה כתוב צ'רלי בראון, והוא אמר שקוראים לו מאנגטוּ. תוך זמן קצר למדתי שדאנדאקארנייה, היער אליו אכנס, מלא באנשים שיש להם שמות רבים וזהויות נוזליות. הרעיון הזה הרגיש לי כמו משחת הרגעה. כמה נפלא לא להיות תקוע עם עצמך, להיות מישהו אחר לרגע.

הלכנו לתחנת האוטובוס, מרחק כמה דקות מהמקדש. היא כבר היתה מלאה. דברים התרחשו במהירות. היו שני גברים על אופנועים. לא דיברנו – רק מבט חטוף לאישור, משקל הגוף שזע קדימה, רעם המנועים. לא היה לי מושג לאן אנחנו נוסעים. חלפנו על פני ביתו של מפקד המשטרה, שזיהיתי מביקורי הקודם במקום. הוא היה גלוי אז, מפקד המשטרה: "את רואה, גברת, אם נהיה כנים את הבעיה הזאת אי אפשר לפתור איתנו, המשטרה, או עם הצבא. הבעיה עם אנשי השבטים היא שהם לא מבינים תאוות בצע. אלא אם הם יעשו חמדנים, אין לנו תקווה. אמרתי לבוס שלי – תפסיק להשתמש בכוח, ובמקום שים טלוויזיה בכל בית. הכל יסתדר כבר מעצמו."

בחיש רגע כבר נסענו מחוץ לעיר. איש לא עקב אחרינו. זאת היתה נסיעה ארוכה, שלוש שעות לפי מה שמדדתי. היא הסתיימה בפתאומיות באמצע שומקום, ברחוב שומם עם יער משני הצדדים. מאנגטו ירד. גם אני. האופנועים עזבו, והרמתי את תיק הגב שלי והמשכתי אחרי האיום הבטחוני הקטן שהוביל אותי לתוך היער. זה היה יום יפהפה. רצפת היער היתה שטיח של זהב.

לאחר כמה זמן הגענו לגדה לבנה וחולית של נהר רחב ושקט. היה ניכר שהוא ניזון מגשמי המונסון, ועכשיו הוא היה בעיקרו חול ובמרכזו זרם בעומק הקרסול שניתן לחצות בקלות. מעברו השני היתה "פקיסטן". אותו מפקד המשטרה אז אמר לי "שם, גברתי, החבר'ה שלי יורים על מנת להרוג." נזכרתי בזה כשהתחלנו לעבור לצד השני. דמיינתי אותנו בעינית הכוונת של רובי השוטרים, דמויות זעירות על רקע הנוף, שקל להפיל. אבל מאנגטו לא היה נראה מוטרד, והמשכתי על פי דרכו.

על הגדה השנייה, בחולצה ירוקה עם פרסומת של משקה קל, עמד והמתין צ'אנדו. איום בטחוני מבוגר מעט יותר. אולי בן עשרים. היה לו חיוך מקסים, אופניים, ג'ריקן מלא במים מורתחים, והרבה חפיסות של עוגיות עשירות בסוכר בשבילי, מהמפלגה. כשהנשימה שלנו נרגעה אחרי המאמץ שבנו ללכת. האופניים, כך התברר, נועדו להטעיה. כמעט כל המסלול לא היה ראוי לרכיבה. טיפסנו על גבעות תלולות והתדרדרנו על סלעים בשבילים שחלפו בצמוד למצוקים. כשהוא לא יכל לגלגל את האופניים צ'נדו הנים אותם מעבר לראשו כאילו לא שקלו דבר. התחלתי לתהות על התנהגותו של ילד כפר חסר הדאגות. גיליתי (לאחר הרבה זמן) שהוא יודע להשתמש בכל סוג כלי נשק, "פרט למקלע", הוא סייג בחיוך.

שלושה גברים יפים מאוד ושיכורים מאוד עם פרחים שזורים בטורבאנים שלהם הלכו איתנו כחצי שעה לפני שדרכינו התפצלו. לעת שקיעה תיקי הכתף שלהם החלו לכרכר. היו בהם תרנגולים, אותם הם לקחו לשוק אבל לא הצליחו למכור.

צ'אנדו, כך נדמה, יכול לראות בחשיכה. אני נאלצת להשתמש בפנס שלי. הצרצרים מתניעים ומתחממים, ותיכף יש תזמורת, כיפה של צלילים שמקיפה אותנו. אני משתוקקת להביט אל שמי הלילה, אבל אני לא מעיזה. אני חייבת למקד את המבט אל הארץ. צעד אחר צעד. להתרכז.

אני שומעת כלבים. אבל אני לא יכולה לנחש מה המרחק שלהם מאיתנו. פני השטח משתטחים. אני מגניבה מבט לעבר השמיים. זה מרעיש אותי. אני מקווה שנעצור בקרוב. "בקרוב," צ'אנדו אומר. מסתבר שזה לוקח עוד יותר משעה. אני רואה את הצללים של עצי ענק. אנחנו מגיעים.

נדמה שהכפר מרווח, עם הבתים מרוחקים זה מזה. הבית אליו אנחנו נכנסים יפהפה. יש בו מדורה, וכמה אנשים יושבים סביבה. אנשים נוספים עומדים בחוץ, בחשיכה. אני לא מצליחה לנחש כמה מהם. אני רק מצליחה רק בקושי להבחין ביניהם. רחש עובר בין כולם. לאל סאלאאם קאאראיד (הצדעה אדומה, קומרד). לאל סאלאאם, אני עונה. אני כבר מעבר לשלב העייפות. אשת הבית קוראת לי פנימה ונותנת לי מנה של עוף בקארי שבושל עם שעועית ירוקה ומעט אורז אדום. נפלא. התינוק שלה ישן לצידי, צמידי הקרסול שלה מנצנצים לאור המדורה.

לאחר ארוחת הערב אני פורסת את שק השינה שלי. הרוכסן הגדול מפיק צליל משונה שפולש אל חלל החדר. מישהו מדליק את הרדיו. שירות בי.בי.סי. בשפה ההינדית. הכנסיה האנגליקנית מושכת את ההשקעות שלה בפרוייקט של חברת וֵדָאנְטַה, תוך שהיא מסבירה שהדבר נעשה בכלל פגיעה בסביבה והפרות של זכויות שבט הדּוֹנְגְרִיָה קוֹנְדַה. אני יכולה לשמוע דנדון פעמוני פרות, את נערות האף שהם מפיקים, הידוס הפרסות, ההפלצות של הבקר. הכל בסדר עם העולם. העיניים שלי נעצמות.

אנחנו קמים בשעה חמש. זזים כבר בשש. תוך כמה שעות אנחנו חוצים עוד נהר. אנחנו הולכים דרך כפרים יפהפיים. בכל כפר יש משפחה של עצי תמרהינדי שמשקיפים עליו, כמו צביר של אלים ענקיים ורחומים. בשעה אחת עשרה השמש כבר גבוהה, וההליכה פחות מהנה. אנחנו עוצרים בכפר לארוחת צהריים. נראה שצ'אנדו מכיר את דרי הבית. בת יפהפיה מפלרטטת איתו. הוא נוהג מעט בביישנות, אולי מפני שאני בסביבה. ארוחת הצהריים מורכבת מפאפאיה יחד עם מאסור דאל ואורז אדום. וצ'ילי אדום טחון. אנחנו נמתין עד שהשמש תאבד מעט מכוחה לפני שנחזור ללכת. אנחנו תופסים תנומה בגזיבו מחוץ לבית. יש עודף של יופי במקום הזה. הכל נקי והכרחי. שום בלאגן. תרנגולת שחורה מהדסת הלוך ושוב לאורך חומת בוץ נמוכה. שורה של קני במבוק מייצבים את הקורות שמחזיקים את הגג עשוי החיטה, ומשמשים גם כמדף לאכסון. יש מטאטא דשא, שני תופים, סל נצרים קלוע, מטריה שבורה, וערימה שלמה של קופסאות קרטון ריקות שהשטיחו וקיפלו. משהו לוכד את המבט שלי. אני צריכה את המשקפיים שלי. הנה מה שכתוב על הקרטון: "Ideal Power 90 High Energy Emulsion Explosive (Class-2) SD CAT ZZ". מרכיבים של חומר נפץ.

אנחנו חוזרים ללכת שוב בערך בשתיים. בכפר אנחנו נפגוש "דִּידִי" (אחות, קומרד) שיודעת מה יהיה השלב הבא במסע. צ'אנדו לא יודע. יש גם כלכלה של מידע. אף אחד לא אמור לדעת הכל. אבל כשאנחנו מגיעים לכפר דידי לא שם. אין שום חדשות ממנה. בפעם הראשונה אני רואה את צילה של חשרת דאגה שטורדת את צ'אנדו. עננה גדולה עוד יותר שורה על מחשבותי. אני לא יודעת מה הם אמצעי תקשורת, אבל מה אם הם השתבשו?

אנחנו יושבים מחוץ לבית ספר נטוש, במרחק קצר מחוץ לכפר. למה כל בתי הספר שבנתה הממשלה הם מבצרים של בטון עם דלתות מפלדה וסבכות ברזל במקום חלונות? למה הם לא בנויים כמו בתי הכפר, עם קירות מבוץ ותקרות מחיטה? מכיוון שהם משמשים בתפקיד כפול: גם כבסיס צבאי ובונקרים. "בכפרים באבוּגְ'הְמאד," אומר צ'אנדו, "בתי הספר הם ככה…". הוא חורץ עם זרד את האדמה ומשרטט תוכנית מתאר. שלושה מתומנים שצמודים זה לזה כמו בכוורת. "ככה הם יכולים לירות בכל הכיוונים." הוא מצייר חיצים בשביל להמחיש את הנקודה. צ'אנדו מוסיף שאין מורים באף אחד מבתי הספר, כולם ברחו. או שאתם גירשתם אותם? לא, אנחנו מגרשים רק את המשטרה. אבל למה שמורים יבואו לפה, לג'ונגל, כשהם יכולים לקבל את המשכורות שלהם בעודם יושבים בבית? נקודה טובה.

הוא מודיע לי שאנחנו נמצאים ב"אזור חדש". המפלגה נכנסה לכאן רק לאחרונה.

בערך 20 צעירים מגיעים, בנים ובנות. הם בשנות העשרה ותחילת שנות העשרים שלהם. צ'אנדו מסביר שזאת המיליציה ברמה של הכפר, וזאת הרמה הנמוכה ביותר בהיררכיה הצבאית של המאואיסטים. מעולם לא ראיתי אנשים כמוהם. הם לבושים בסארי ולונג, חלקם במדים פרומים בצבע ירוק זית. הבנים לובשים תכשיטים וכובעים. לכל אחד מהם רובה שנקרא בהארמאאר. לכמה מהם יש גם סכינים, גרזנים, חץ וקשת. ילד אחד נושא מרגמה מגושמת ומאולתרת. היא מלאה באבק שריפה ורסיסים, ומוכנה לירי. היא עושה הרבה רעש, אבל היא בנויה לשימוש חד פעמי. עדיין, זה מפחיד את המשטרה, הם אומרים, ומצחקקים. מלחמה לא נראית כמו הדבר שנמצא בראש מעיניהם. אולי בגלל שהאזור שלהם נמצא מחוץ לטווח של סאלווה ג'ודום. הם סיימו הרגע יום עבודה, בו הם עזרו להקים את הגידור מסביב לכמה מבתי הכפר בשביל למנוע מעיזים להכנס לשדות הגידולים. הם מלאים בשמחה וסקרנות. הבנות מלאות בטחון וקלות עם הבנים. יש לי חיישן לסוג הזה של דברים, ואני מתרשמת. העבודה שלהם, צ'אנדו אומר, היא לפטרל ולהגן על ארבעה-חמישה כפרים ולעזור בשדות, לנקות בארות או לשפץ בתים — לעשות כל דבר שנדרש.

דידי עדיין לא בנמצא. מה לעשות? כלום. לחכות. לעזור לקצוץ ולקלף דברים.

לאחר ארוחת הערב, מבלי שמדברים הרבה, כולם מסתדרים בשורה. זה ברור, אנחנו זזים. הכל זז איתנו, האורז, הירקות, הסירים והמחבתות. אנחנו עוזבים את מתחם בית הספר והולכים בשורה עורפית אל תוך היער. תוך פחות מחצי שעה אנחנו מגיעים לקרחת שבה נישן. אין שום רעש. תוך דקות כולם כבר פרשו את יריעות הפלסטיק הכחול, ה"ג'הילי" שנמצא בכל מקום (שבלעדיו לא תהיה אף מהפכה). צ'אנדו ומאנגטו חולקים אחד ופורשים אחד בשבילי. הם מוצאים לי את המקום הטוב ביותר, ליעד הסלע האפור הטוב ביותר. צ'אנדו אומר שהוא שלח מסר לדידי. אם היא תקבל אותו, היא תהיה כאן מיד עם בוקר. אם היא תקבל אותו.

זה החדר היפה ביותר שישנתי בו מזה זמן רב. סוויטה פרטית במלון אלף כוכבים. אני מוקפת בילדים המשונים והיפים האלה, עם הנשק המוזר שלהם. הם כולם מאואיסטים, זה בטוח. האם הם כולם הולכים למות? האם לוחמת ג'ונגל היא בית הספר המקצועי שלהם? ומה לגבי המסוקים עם המקלעים, האמצעים לראיית לילה ומדי הטווח בלייזר?

למה הם חייבים למות? בשביל מה? בשביל להפוך את כל זה למכרה? אני זוכרת את הביקור שלי במכרה הפתוח של עפרות ברזל בקאונג'האר, אוריסה. פעם היה שם יער. וילדים כמו אלה שכאן. עכשיו האדמה היא כמו פצע אדום ופתוח. אבק אדום ממלא את הנחיריים והריאות. המים אדומים, האוויר אדום, האנשים אדומים, הריאות והשיער שלהם אדומים. כל היום וכל הלילה משאיות מכרכרות דרך הכפרים שלהם, פגוש אל פגוש, אלפים על גבי אלפים, כולן עמוסות בעפרות ברזל בדרכן לנמל פאראדיפ, משם הן ישלחו לסין. שם הן יהפכו למכוניות ולעשן ולערים פתאומיות שמזדקפות יש מאין בין לילה. שם הן יהפכו ל"קצב גידול" כזה שמשאיר כלכלנים קצרי נשימה מרוב התרגשות. שם הן יהפכו לכלי נשק שאיתם אוסרים מלחמה.

כולם ישנים פרט לשומרים שמתחלפים במשמרות של שעה וחצי. לבסוף, אני מתבוננת בכוכבים. כשהייתי ילדה גדלתי על גדות נהר המנאצ'אל וחשבתי שהצלילים שהצרצרים הפיקו — שתמיד החלו לעת שקיעה — היו צליליהם של הכוכבים שמתניעים ומתחממים לפני שהם מוכנים לזרוח. אני מתפלאת כמה אני אוהבת להיות כאן. אין אף מקום אחר בעולם שהייתי מעדיפה להיות בו. מי אני רוצה להיות הלילה, קאמראיד ראהל, תחת לכוכבים? אולי דידי תבוא מחר.

הם מגיעים לקראת אחר הצהריים. אני יכולה לראות אותם מרחוק. בערך 15 מהם, כולם לבושים במדים בצבע ירוק-זית, רצים לקראתנו. אפילו ממרחק אני יכולה לדעת, לפי הדרך שבה הם רצים, שאלה רציניים. צבא הגרילה לשחרור העם. בשביל להתמודד איתם קונים את אמצעי ראיית הלילה וכוונות הלייזר לרובים. בשביל להתמודד איתם הקימו את המכללה ללוחמת ג'ונגל.

הם חמושים ברובים רציניים, מתוצרת הודואנגליה, לשניים מהם יש קלצ'ניקובים רוסיים. מפקד היחידה הוא החבר מאדהאב שהצטרף למפלגה בגיל תשע. הוא במקור מווראנגאל, אנדרה פראדש. הוא מצוורח ומתנצל בלי הרף. היה קֶצר חמור בתקשורת, הוא אומר שוב ושוב, מסוג הדברים שלעולם לא קורים. הייתי אמורה להגיע למחנה הראשי עוד בלילה הראשון. מישהו הפיל את המקל במירוץ השליחים הזה בג'ונגל. נקודת הירידה מהאופנוע היתה אמורה להיות במקום אחר לגמרי. "גרמנו לך לחכות, גרמנו לך ללכת כל כך הרבה, רצנו כל הדרך ברגע ששמענו שאת כאן." אמרתי שזה בסדר, שבאתי מוכנה, להמתין וללכת ולהקשיב. הוא רוצה שנעזוב את המקום מיד, כי האנשים בבסיס מחכים ודואגים.

ההליכה לבסיס אורכת כמה שעות. כשאנחנו מגיעים כבר מתחיל להחשיך. יש כמה שכבות של שין-גימלים וכמה מעגלי אבטחה שעושים פטרולים. בפנים יש לפחות מאה קומרדים שמסודרים בשתי שורות. לכל אחד מהם יש נשק. וחיוך. הם מתחילים לשיר: לאל לאל סאלאאם, לאל לאל סאלאאם, אאנה סאאת'יון קו לאל לאל סאלאאם ("הצדעה אדומה לקומרדים שהגיעו"). הם שרים את המילים במתיקות, כאילו שמדובר היה בשיר עם על נהר או פריחה ביער. יחד עם השיר באות הברכות, לחיצות היד, והסימן של האגרוף הקפוץ. כולם מברכים את כולם, ממלמלים לאל סאלאאם, מלאלסלאא מלאלסלאאם…

מלבד ג'הילי אחד גדול שפרוש על הרצפה, בגודל של בערך מטר וחצי מרובע, אין שום עדות לכך שיש במקום "מחנה". לאחד הזה יש גם גג עשוי ג'הילי. זה החדר שלי ללילה. או שהחליטו לפנק אותי בגלל ימי ההליכה, או שרצו להמתיק את זמני כעת מתוך ידיעה של מה שמחכה לי בהמשך. או שניהם. בכל מקרה זאת היתה הפעם האחרונה בכל המסע הזה שבה יש לי גג מעל הראש. בזמן ארוחת הערב אני פוגשת את החברה נארמאדה, האחראית על ארגון נשים מהפכני, שעל ראשה מתנוססים דמי כופר; החברה סארוג'ה מצבא הגרילה לשחרור העם שגבוהה בערך כמו הרובה שהיא נושאת; החברה מאאסה ("ילדה שחורה" בשפת הגונדי) שגם לראשה יש מחיר; החברה רופי, אשפית הטכנולוגיה; החברה ראג'ו, שאחראית על היחידה שראיתי כשנכנסתי למחנה; והחבר וֶנוּ (או מוּראלי או סוֹנוּ או סוּשיל, או איך שרק תרצה לקרוא לו), שהוא בבירור הותיק מבין כולם. אולי הוא בועד המרכזי של המפלגה, אולי אפילו בלשכה הפוליטית. לא אומרים לי, ואני לא שואלת. מי שיושב בחדר דוברים בשפות הגונדי, האלבי, טלוגו, פונג'בי, ומאלאילאם. רק מאאסה דוברת אנגלית. (אז כולנו מתקשרים בהינדי.) החברה מאאסה היא גבוהה ושקטה, ונדמה שהיא צולחת דרך שכבה של כאב בשביל להשתתף בשיחה. אבל מהדרך שבה היא מחבקת אותי אני יודעת שהיא מאותם אנשים שקוראים. ושהיא מתגעגעת לספרים כאן בתוך הג'ונגל. היא תספר לי את הסיפור שלה רק בהמשך. כשהיא תבטח בי עם היגון שלה.

חדשות רעות מגיעות, כמו שהן עושות בג'ונגל הזה. רץ, עם "ביסקוויטים". פתקים בכתב יד על פיסות נייר מקופלות ומהודקות בסיכה בצורה של ריבועים קטנים. יש שק מלא בהם. כמו חטיף מלוח. חדשות מכל מקום. המשטרה הרגה חמישה אנשים בכפר אונגנאאר, מהם ארבעה מהמיליציה ואיש כפר תמים. סאנת'ו פוטאי (25), פהולו ואדה (22), קאנדה פוטאי (22), ראמולי ואדה (20), דאלסאי קוראם (22). הם יכלו להיות הילדים שלי באותו  אכסניה זרועת כוכבים של ליל אמש.

ואז חדשות טובות מגיעות. תהלוכה קטנה של אנשים ובתוכה גבר שמנמן. גם הוא לובש מדים, אבל שלו נראים חדשים לגמרי. כולם חולקים מחמאות, ואומרים כמה שהם מתאימים לו. הוא נראה ביישן ומרוצה. הוא רופא שבא לחיות ולעבוד עם החברים ביער. הפעם הקודמת שבה רופא ביקר בדאנדאקאראניה היתה לפני שנים רבות.

ברדיו מדווחים על הפגישה של שר הפנים עם ראשי המדינות ש"סובלות משמאלנים קיצונים". ראשי המדינות של ג'הארקאנד וביהאר מצטנעים ולא נוכחים. כל מי שיושב מסביב לרדיו צוחק. בתקופת הבחירות, הם אומרים, לאורך כל הקמפיין ואז לפעמים במשך עוד חודש או חודשיים לאחר שהממשלה מושבעת, פוליטיקאים מהמיינסטרים אומרים דברים בסגנון של "הנקסלייט הם הילדים שלנו". אפשר לכוון את השעון לפי לוח הזמנים בו הם ישנו את דעתם ומבין שיניהם הניבים יפרצו.

מציגים אותי בפני החברה קאמלה. אומרים לי שבשום אופן אני לא אמורה להתרחק מהג'הילי שלי יותר משלושה מטרים מבלי להעיר אותה. כי כולם מאבדים את חוש הכיוון בחושך ויכולים ללכת לאיבוד. (אני לא מעירה אותה. אני ישנה כמו בול עץ.) בבוקר קאמלה מגישה לי קופסת פלסטיק שפעם שימשה לאיכסון שמן. עכשיו זה ספל השתן שלי. דבר לא מבוזבז בדרך למהפכה.

(גם עכשיו אני חושבת על החברה קאמלה כל הזמן, כל יום. היא בת 17. היא חובשת על הירך שלה אקדח תוצרת בית. ובחיי, איזה חיוך. אבל אם המשטרה תתקל בה, הם יהרגו אותה. אולי הם יאנסו אותה קודם. אף אחד לא ישאל שאלות. בגלל שהיא איום על בטחון הפנים.)

לאחר ארוחת הבוקר החבר ונו (סושיל, סונו, מוראלי) ממתין לי ברגליים משוכלות על הג'הילי, ובעודו יושב כך בוודאי נדמה לכל העולם כמו מורה שברירי בבית ספר כפרי. אני הולכת לשמוע שיעור היסטוריה. או, אם לדייק, הרצאה על ההיסטוריה ב-30 השנים האחרונות ביער דאנדאקאראניה, ששיאה במלחמה שמתרחשת כיום. כמובן שמדובר בגרסה של פרטיזן, מישהו בעל עמדה. אבל בעצם, ההיסטוריה של מי היא אחרת?  בכל מקרה, ההיסטוריה הנסתרת צריכה להיעשות גלויה אם רוצים לבקר אותה, להתווכח איתה, במקום פשוט לשקר עליה, כמו שעושים כיום.

הדרך בה מתנהל החבר ונו משרה רוגע ובטחון, והקול העדין שלו, בימים שיבואו, יישמע גם בסיטואציות שיערערו אותי לגמרי. הבוקר הוא מדבר במשך כמה שעות, כמעט ברצף. הוא כמו מנהל חנות קטנה שיש באמתחתו צרור מפתחות ענק שפותחות את הדרך למבוך שלם של ארוניות שמלאות בסיפורים, שירים ותובנות.

החבר ונו היה באחת משבע היחידות שחצו את נהר הגודווארי מאנדרה פראדש ונכנסו למעבה יער דאנדאקאקרניה (ד"ק, כמו שהוא מכונה בשיח הפנימי של המפלגה) ביוני 1980, לפני 30 שנה. הוא אחד מאותם הראשונים שהגיעו. הם היו שייכים ל"קבוצת המלחמה של העם" (קמ"ע), פרק של המפלגה הקומוניסטית ההודית (מרקסיסטית-לניניסטית) [מק"ה-מ"ל], הנקסלייט המקוריים. קמ"ע הוכרזה רשמית כמפלגה נפרדת באפריל אותה השנה, תחת ההנהגה של קונדאפאלי סאאת'אראמיה. קמ"ע החליטה להקים צבא קבוע, ובשבילו היה צורך בבסיס. ד"ק נבחר למטרה זו, ואותן שבע יחידות נשלחו על מנת לסקור את השטח ולהתחיל בתהליך של הקמת אזורי גרילה. הדיון אם ראוי שלמפלגות קומוניסטיות יהיה צבא, ואם "צבא עם" הוא לא סתירה פנימית במושגים, הוא דיון ותיק. ההחלטה של קמ"ע להקים צבא נבעה מתוך הניסיון שלה באנדרה פראדש, איפה שהקמפיין שלה, "האדמות שייכות למי שעובדים אותן", הוביל אותם לעימות חזיתי עם בעלי קרקעות, ונגמר בדיכוי משטרתי שהמפלגה לא יכלה לעמוד בו מבלי לאמן כוחות משל עצמה.

(עד 2004 קמ"ע הספיקו להתאחד יחד עם קבוצות אחרות שהתפצלו ממק"ה-מ"ל וביחד הן הקימו את המפלגה הקומוניסטית ההודית (מאואיסטית) [מק"ה-מ])

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “ללכת עם החברים, ארונדהטי רוי

  1. פינגבק: ללכת עם החברים, חלק רביעי « אין עשן

  2. פינגבק: ללכת עם הלוחמים, חלק שלישי « אין עשן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s