דמויות ציבוריות, דוֹ-הוֹ סוּ. פייברגלס ופלדה, 1999
מִי בָּנָה אֶת תֶּבָּאי עַל שִׁבְעַת שְׁעָרֶיהָ?
בַּסְּפָרִים כְּתוּבִים שֵׁמוֹת שֶׁל מְלָכִים.
הַאִם הַמְּלָכִים הֵם שֶׁסָּחֲבוּ אֶת גּוּשֵי-הַסֶּלַע?
וּבָּבֶל שֶׁנֶּהֶרְסָה פְּעָמִים רַבּוֹת —
מִי בָּנָה אוֹתָה כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה פְּעָמִים? בְּאֵילוּ בָּתִּים
בְּלִימָה הַמָבְרִיקָה מִזָהָב גָּרִים הַבַּנָּאִים?
בָּעֶרֶב בּוֹ סִיְּמוּ אֶת הַחוֹמָה הַסִּינִית, לְאָן הָלְכוּ
בּוֹנֵי הַחוֹמָה? רוֹמָא הַגְּדוֹלָה
מֶלֶאַה בְּשַׁעֲרֵי נִצָּחוֹן. מִי הֵקִים אוֹתָם? אֶת מִי
נִיצְחוּ הַקֵיְסָרִים? הַבְּבִיזַנְץ הַמְהֻלֶּלֶת בַּשִּׁירִים
הָיוּ רַק אַרְמוֹנוֹת לְתוֹשָבֶיהָ? אֲפִלּוּ בְּאַטְלַאנְטִיס הָאַגָּדִית
בַּלַּיְלָה בּוֹ הַיָּם בָּלַע אוֹתָם, שָׁאֲגוּ
הַנִּטְבָּעִים לְעַבְדֵיהֶם.
אֲלֶכְּסַנְדֶּר הַצָּעִיר כָּבַשׁ אֶת הוֹדּוּ.
הוּא לְבַדּוֹ?
קֵיְסָר הִכָּה אֶת הַּגאלִים.
הַאִם לֹא הָיָה לְפָחוֹת טַבָּח אִתּוֹ?
פִילִיפּ מִסְּפָרַד בָּכָה כְּשֶׁצִּי אֳנִיּוֹתָיו
אָבַד. הַאִם אִישׁ זוּלָתוֹ לֹא בָּכָה?
פְרִידְרִיךְ הַשֵּׁנִי נִצַּח בְּמִלְחֶמֶת שֶׁבַע הַשְָּׁנִים. מִי
נִצַּח מִלְּבַדּוֹ?
בְּכָל דַּף נִצָּחוֹן.
מִי בִּשֵּׁל אֶת סֶעוּדָת הַמְנַצְּחִים?
כָּל עֶשֶׂר שָׁנִים אָדָם גָּדוֹל.
מִי שִׁלֵּם אֶת הַחֶשְׁבּוֹן?
כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה דִוּוּחֵי-מַעֲשִׂים.
כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה שְׁאֵלוֹת.
תרגום בנימין הרשב מתוקן תוך השוואה למקור
מתוך: גלות המשוררים, שירי סוונדבורג, 1935-1938. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1978
אין עשן 
ההיסטוריה שייכת למנצחים ובעיקר למי שעמד בראש צבא הלוחמים שהיו בשר התותחים שהוקרבו, צעירים כל כך, על מזבח אל המלחמות שאף פעם אינו שבע שלא ידע את שמותיהם. הקיסרים והמלכים חזרו בדרך כלל בשלום הביתה מכל מלחמותיהם בתהלוכות נצחון שבו איש לא הזכיר את הנופלים הפצועים והנכים שלא התאימו לתמונה. לכן איש לא זוכר מי בנה, מי חרש ,מי נטע, מי ניקה, מי בישל, מי הלביש, כדי שלהמון יהיה את מי להעריץ שהיה גם העריץ שלו ניתנה התהילה.
"לא המתים יהללו יה ולא כל יושבי דומה" (תהילים)
פינגבק: הוא יכול גם לחשוב | אין עשן
פינגבק: בליקר פינת מקדוגל, פרד ניל « אין עשן