האדישים, אנטוניו גראמשי

אני שונא את האדישים. כמו פרידריך הֶבֶּל גם אני מאמין ש"לחיות זה אומר לתפוס צד"¹. לא יכולים להתקיים אנשים סתם, כמו זרים בעיר. מי שחי באמת לא יכול שלא להיות אזרח, שלא לתפוס צד. אדישות היא אובדן כח הרצון, היא טפילות, היא פחדנות, היא לא חיים. בגלל זה אני שונא את האדישים.

"האדם בצומת דרכים", דייגו ריברה. ציור קיר, מקסיקו סיטי, 1934

האדישות היא משאה הכבד של ההיסטוריה. היא כדור עופרת שקשור לרגלי הממציא, היא המשקולת שמטביעה את ההתלהבות היוקדת, היא הביצה שבה שקועה העיר שעדיין ישנה ושמגינה עליה יותר טוב מכל חומה בצורה, יותר טוב מגופם של חיילים, מכיוון שהיא בולעת בבוץ שלה את התוקפים ועושה בהם שפטים ומנצחת אותם עד שהם מתייאשים מהמשימה ההירואית.

האדישות פועלת בעוצמה לאורך ההיסטוריה. פועלת באופן פסיבי, אבל פועלת. האדישות היא האמונה בגורל. היא הדבר שאי-אפשר לסמוך עליו, זה שמשבש את סדר הדברים, זה שהורס את התוכניות המפורטות ביותר. האדישות היא הכיעור שמתמרד אל מול האינטליגנציה וחונק אותה. לכן מה שקורה – בין אם זה הרע שכולם סובלים ממנו או הטוב האפשרי שמעשה גבורה (בעל ערך אוניברסלי) יכול להביא – הוא לא תוצאה של יוזמתם של מעטים שעושים כך או אחרת. מה שקורה לאורך ההיסטוריה קורה בגלל אותם הרבים שויתרו על הרצון, שנותנים שיקרה להם, שמרשים לחוקק חוקים שרק מהפכה תוכל להפיל, שמאפשרים את עלייתם לכס השלטון של כאלה שרק התקוממות תוריד אותם. הגורל שנדמה ששולט בהיסטוריה אינו אלא אשליה שמסתירה מאחוריה את האדישות הזאת, את המבריזנות ברגע שנדרש. בפועל מה שקורה זה שכמה ידיים פועלות במחשכים, ללא פיקוח של איש, וכותבות את ספר החיים הקולקטיבי בעוד שהכל מתעלמים מזה כי זה לא מעניין אותם. באופן הזה כל תקופה בהיסטוריה מוכתבת על ידי קבוצות קטנות של אנשים שמה שמניע אותן זה גחמות אישיות ושאיפות לטווח קצר, בעוד שהכל מתעלמים מהן כי זה לא מעניין אותם. וכך קורה שמה שנכתב במחשכים לבסוף מתרחש ונדמה שהגורל מכה בכולם, ושההיסטוריה איננה אלא תופעת טבע, הר געש מתפרץ, רעידת אדמה, דבר שכולם הקורבנות שלו – גם אם רצו במתרחש וגם אם לא, גם אם ידעו וגם אם לא, גם מי שהיה פעיל וגם מי שהיה אדיש. ואלה האחרונים הם מי שמעצבנים, כי הם רוצים להיראות כאילו שהם לא רצו במה שקרה וככה להסיר מעצמם אחריות לתוצאות. יש כמה שמתבכיינים ויש אחרים שמסננים קללות, אבל כמעט אף אחד לא שואל את עצמו: אם אני הייתי עושה את מה שהייתי צריך, אם הייתי מתעקש על הרצון שלי, על מה שהצעתי שצריך לעשות, האם היה קורה מה שקרה? אבל כמעט אף אחד לא מטיל את האשמה על האדישות של עצמו, על הסקפטיות שלו, על זה שהוא לא נתן יד לפעילות של אותן קבוצות של אזרחים שבדיוק בשביל להמנע מהרע הזה נאבקו בשביל להבטיח את הטוב שהם הציעו.

רב האנשים אחרי שקרה מה שקרה אוהבים לדבר על "כשלון האידאלים", על "מצע פוליטי מאכזב", ועוד פטפוטים סתמיים שמדגישים שוב את העדר האחריות שלהם. מאותו הרגע שבו הם לא רואים בבירור את המצב הם כבר לא מסוגלים לדמיין פתרונות יצירתיים לבעיות הדחופות שעומדות על הפרק, וגם לא לבעיות שצריך להתכונן אליהן מראש ולכן גם הן דחופות. אבל גם אם הם מציעים פתרון הוא נשאר עקר כי לא עומדים מאחוריו ערכים שיפיחו בו חיים. זאת תוצאה של סקרנות אינטלקטואלית סטרילית, לא של הצורך המר בלקיחת אחריות על ההיסטוריה, של הדרישה מכולם להיות פעילים בחיים מבלי להשאר בצד מתוך ספקנות ואדישות.

אני שונא את האדישים גם בגלל שמעצבנת אותי ההתבכיינות שלהם כאילו שהם תמיד תמימים. אני דורש דין-וחשבון מכל אחד ואחד מהם, על איך שהוא נושא באחריות לבעיות שהחיים הציבו בפניו, איך הוא התנהג מדי יום, מה זה שהוא עשה ובמיוחד מה זה שהוא לא עשה. אני מרשה לעצמי להיות חסר סלחנות, לא לבזבז את הרחמים שלי, לא לחלוק איתם את הדמעות שלי. אני תופס צד, אני חי, אני מרגיש בנפשי את החיות הפועמת של עיר העתיד שמי שנמצאים לצדי בונים. הרשת החברתית הזאת לא נסמכת על מעטים, ולא כל דבר שקורה בצד שלי הוא אקראי, מנת הגורל, אלא הוא התוצאה של פעולה מחושבת של האזרחים. אין בצד הזה מי שמביט מבעד לחלון בזמן שמעטים מקריבים את עצמם ומתישים את עצמם בפעילות. ואותו אחד שמביט מבעד לחלון וממתין, אם הוא רוצה לזכות במעט הטוב שהפעילות השיגה, הוא לא יעז לבקר את ההקרבה של אחרים.

אני חי, אני תופס צד. לכן אני שונא את מי שלא תופס צד, אני שונא את האדישים.

1 באיטלקית משמעות המילה "פרטיזן", כפי שנכתב במקור, היא "לתפוס צד, להתנגד". לא במקרה זה היה הכינוי שהודבק כעבור כמה שנים לתנועת ההתנגדות העממית לנאציזם ולפאשיזם.

[קטע זה מתורגם מתוך אסופת מאמרים בשם "עיר העתיד" שארגון הנוער של המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית פרסם בפברואר 1917. גראמשי ערך את האסופה, וכתב את הטקסט הזה, והוא בן 26]