כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב

זה הפוסט הראשון, ואם הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר אז אפשר להתחיל דווקא עם כמה מחשבות על מוות. את שלושת השבועות האחרונים ביליתי בבית חולים, ומוות הוא אחד מהדברים שנמצאים שם אבל אף אחד לא מדבר עליו אפילו שהוא נוכח כמו פיל במרכז החדר.

"ממותה" - טמיר ליכטנברג"ממותה", טמיר ליכטנברג. מיצב, 2007

השבוע, למשל, נכנסה למחלקה הפנימית אשה בת 91. בדיקה זריזה בקלסר ההיסטוריה הרפואית שלה העלתה שהיא עיוורת בשתי העיניים, משותקת מזה עשור בחצי הגוף הימני לאחר שלקתה בשבץ, חסרת כליה,  ולפני שלושה חודשים היא שברה את הירך של הרגל האחת שעוד תפקדה. לבית החולים היא הגיעה אחרי שחלה התדרדרות פתאומית ביכולות הקוגניטיביות שלה. עם הכניסה למחלקה הדבר היחיד שנראה שנשאר ממנה זה כאבים, אחרי שהגוף עצמו התכווץ עד שלעור בקושי היה על מה להתלות. היא חוברה על המקום לקטטר ולעירוי, אחרי שהגוף שלה ניסה להתאבד באמצעות הרעבה עצמית ושלשול של המעט שנכנס.

תוך יום כבר היה ניכר שהמצב הגופני שלה משתפר. באופן יחסי. כנראה שאפשר יהיה להחזיק אותה ככה בחיים עוד כמה זמן. אבל האם היא חיה? ומצד שני, האם היא גוססת?

במאמר יפה בניו יורקר אטול גוואנדה מתאר פציינטית שלו שהגיעה אליו במצב קשה פי כמה. לאחר הניתוחים הדחופים שמייצבים את הפרמטרים החיוניים שלה הוא יוצא לדבר עם המשפחה. בשביל לשמור עליה בחיים הוא יצטרך גם לגדוע לה רגל ולבצע בה טרכאוסטומיה.

"האם היא גוססת?" שאלה אותי אחת מהאחיות, ולא ידעתי מה לענות. כבר לא ידעתי מה משמעות הפועל "לגסוס".

לקראת סוף אותו המאמר גוואנדה מספר על רופאה אחרת, מומחית לטיפול פליאטיבי, שמתוקף תפקידה מורגלת בשיחות על גבולות החיים. אותה הרופאה, סוזן בלוק, נדרשה לדבר עם אביהּ אחרי שהתגלה גידול בחוט השדרה שלו. בגיל 74 לניתוח היה 20% סיכוי להשאיר אותו משותק בארבעת הגפיים. ללא ניתוח הוא היה נהיה משותק בוודאות מוחלטת. אבל פרט להסכמה לניתוח בלוק ידעה לשאול את אביה גם באילו תנאים הוא היה מעוניין שיפסיקו את הטיפול הרפואי בו. היא הופתעה כשאביה, פרופסור אמריטוס, הגדיר את תנאי המינימום של החיים שלו בתור האפשרות לאכול גלידת שוקולד ולראות פוטבול בטלוויזיה. מאוחר יותר, כשהניתוח הסתבך ואיים להשאיר אותו משותק, הנוירו-כירורג ביקש להתייעץ איתה אם להמשיך בטיפול. בלוק ידעה לשאול: האם יש סיכוי שהוא יוכל לשוב לאכול גלידה ולראות טלויזיה?

מתוך "ארס מוריינדי", אמן לא ידוע. הולנד, 1450

הסיפור עם אבא של בלוק נמשך בנימה אופטימית, אבל הוא מזכיר את אותו העניין: האם אנחנו יודעים איך למות?

אני נזכר ביום שנתקלתי בקבר של יורגן ניראד בבית הקברות הפרוטסטנטי שעל השלוחה המשתפלת מהר ציון, ממול  לסינמטק בירושלים. בניגוד לשאר המצבות מימי המנדט המצבה שלו בלטה בהעדר פטינה, והחלטתי לגלות מי זה היה. פתחתי גוגל. מסתבר שהוא היה נשוי לאילנה המרמן (ובסוגריים: כמה נחמד לתאר גבר דרך אישתו. לרב עושים את ההפך), מתרגם מוכשר ואיש ספר. כשהוא חלה בסרטן הוא החליט שהוא רוצה לעלות לפסגת הר מושלג ושם, כך, לסיים את חייו. הם כתבו על זה ביחד ספר, "במזל סרטן", שמצאתי בחנות ספרים משומשים בבניין כלל. כשבקשתי לשלם המוכרת הסתכלה עלי במבט מלא אמפטיה. היה לה ברור: או שאני חולה בעצמי בסרטן, או שמדובר באחד מבני המשפחה. הספר עדיין מונח אצלי בחדר עם כרטיסיית אוטובוס מנוקבת שמתפקדת בתור סימנייה. לא רציתי לדעת איך זה נגמר בסוף.

מתוך "כיצד לחיות וכיצד למות וכו'" מאת אנטואן ולררד. פריז, 1453

עכשיו אני נזכר גם בספרים של ברברה ארנרייך וסוזן זונטג (זוגתה של אנני ליבוביץ', אגב הערות בסוגריים), אבל מספיק עם הדיגרסיה וחזרה לעניין העפר שממנו הבלוג הזה בנוי — כי לשאלות החיים והמוות לא נמצא את התשובה כאן. (וגם לאנרייך וגם לזונטג אני בוודאי אדרש בעניינים אחרים.)

מה שכן בטוח הוא שהפוסט הזה הוא האלפא — אבל איך נדע מתי הגיעה שעתה של זטא? מה היא הדרך הנאותה לסיים בלוג, האם אפשר פשוט להתנדף? אני בהחלט מקווה. בולגקוב (שאגב, היה גם רופא) אמנם טען באמן ומרגריטה ש"כתבי יד אינם נשרפים", אבל כנראה שהבלוג הזה פשוט ימחק. ואם אפשר לבקש מהקוראים: בבקשה לא לנהוג כמו הקג"ב ששכפל את כתביו של בולגקוב. בחייאת דינאכ. תודה.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s