תמשוך לי בשיער

ערב אחד ישבתי בכיכר עם שלוש חברות ובקבוק של יין. לא היתה סיבה מיוחדת לפגישה, אבל מיד היה ברור שאחת מהן הגיעה עם חדשות.

היא סיפרה שבפעם הקודמת, לפני שנה, היא הכירה אותו במסיבת רחוב. מאז הם לא התראו. גם הפעם הם נפגשו במקרה במסיבה, אלא שהפעם ניצת אותו הניצוץ. היא התחילה מהסוף: "אחרי שקמנו מהמיטה בבוקר הוא הכין לי ארוחת בוקר מושקעת. הוא מבשל נפלא. הוא גם סימפטי ואקטיביסט. דוגרי קצת מכוער, אבל מזיין מעולה". "לא, זה נשמע רע," התפרצתי, "את לא מעדיפה להגיד שהסקס יחד איתו היה מעולה?" ובשביל להבהיר הוספתי "יעני, איזשהו תיאור של פעולה הדדית?" שלושתן צחקו. עלי. היא חזרה על עצמה, מטעימה כל הברה, טועמת את הלילה עם הלשון, מושכת את השפתיים לצדדים בחיוך — "הוא זיין אותי, וזה היה נפלא."

[...]

אחת מהאקסיומות הפמיניסטיות היא "האישי הוא הפוליטי", במובן זה שמה שקורה בחיים האישיים הוא ביטוי למשהו רחב יותר. לפי התפיסה הזאת המיקרוקוסמוס של סקס הטרוסקסואלי הוא ביטוי של המקרוקוסמוס של היחסים בין גברים ונשים. עם הפרספקטיבה הזאת אנדריאה דבורקין מסבירה שמשגל הטרוסקסואלי, "זיון", זה כלי גברי שמאשש את השליטה שלהם על נשים.

טענה פרובוקטיבית, אבל יש בה היגיון פיזיולוגי ואמת פשוטה: נשים לא גומרות מסקס וגינלי. זאת כמובן הכללה, לבערך 25% זה כן מצליח, אבל גם רוב אלה יעידו שבשביל אורגזמה הן צריכות גירוי של הדגדגן — נקודה שבה בדרך כלל הזין לא נוגע. עניין פשוט של מכניקה, עם וקטורים של תנועה שלא מתאימים לגירוי סימולטני. (יותר קל להסביר את זה עם תנועות ידיים.) אז מנקודת מבט נשית, מה הטעם בסקס שבו הזין נכנס לכוס? שלא לדבר בכלל על מין אוראלי לגבר, איזו הנאה יכולה להיות לאישה מזה? אם האקטים האלה נועדו בעצם רק כדי לספק את הגבר, אולי דבורקין צודקת. אולי "זיון" זה באמת משהו שגברים המציאו.

זה אולי ישמע קצת מטומטם, אבל במשך שנים חשבתי שהפיתרון הוא פשוט לשכב על הגב. כל עוד אני על הגב, ההיגיון אמר, בת הזוג בשליטה. היא זאת שקובעת את הקצב, היא זאת שבוחרת איזה נקודות בגוף שלה היא רוצה לחכך, ובזכות זה שהיא זאת שאקטיבית מוּסרת ממני האחריות לאישרורה היום-יומי של הפטריארכיה. לא יצא לי לדבר על זה דבורקין, אבל ההנחה שלי היתה שככה, על הגב, מתאפשר לי לקיים מערכת יחסים שיוויונית. באמצעות המנעות מתנוחות שבהן הגבר דומיננטי נמנע מהסקס להפוך להיות עוד מסגרת שבה הגבר עליון לאישה. סוג של סקס פמיניסטי.

זה יכול היה להיות נפלא, אם זה רק היה עובד.

פטר פנדי. אקוורל, 1910

בלי להכנס עמוק מדי למאבקים בתוך התנועה הפמיניסטית האמריקאית, הביקורת על דבורקין אומרת שאם פמיניזם מגדיר לנשים איך הן אמורות להתנהג ומה הן צריכות לעשות בסקס אז זאת נהיית בסך הכל עוד דוֹגמה שמדכאת נשים. גרוע מכך, זאת הופכת להיות דוגמה ששוללת מנשים את היכולת לשאוב הנאה אינטימית מהגוף שלהן.

מעניין לקרוא בהקשר הזה את ננסי פריידיי, שהחליטה לבחון את העניין. במשך שנה היא שאלה כל אישה שהיא פגשה מה היא הפנטזיה שלה ואת התוצאות היא פרסמה בספר, הגָן הנעלם [קובץ .פדף באנגלית, תורגם גם לעברית]. מדובר, כאמור, בפנטזיות. מצד אחד הן סיטואציות דימיוניות, ומצד שני הן לרוב מלוות אוננות בדרך לאורגזמה. הן כלי של הנפש להפעיל את הגוף. פריידיי העלתה את כולן על הכתב, כמו שהן, בלי לקבוע שיפוט מוסרי או חברתי על עולם הדימיון. יש שם הכל. ב-352 עמודים גדושים יש סיפורים מסקרנים ומגרים, מפתים ומושכים — וגם כאלה שבחברה "מהוגנת" אולי נראים מפחידים ודוחים. חלקם בכלל לא אפשריים מבחינה פיזית, חלקם לא פרקטיים בעליל, וחלקם כל כך מזעזע שאף אחת לא תרצה שזה יקרה באמת לה. זה לא משנה. זה הדימיון. להכיר בו ולקבל אותו כמות שהוא זה לקבל את האדם האחר כסובייקט לגיטימי.

חלומהּ של אשת הדייג, הוקוסאיי. חיתוך עץ, 1914

יכול להיות שהפנטזיות הן חלק מתודעה כוזבת. הדרך שבה אנחנו לומדים איך לבטא את המיניות שלנו מושפעת מהמון גורמים שונים. עם הגידול בחשיפה לפורנוגרפיה, נצברים בדימון דימויים של מיניות שלא בהכרח מתקשרים עם המציאות. גם גברים סובלים מזה, כמובן, אבל כשנשים רואות פורנו הן על פי רוב נחשפות לעולם הפנטזיות של אותם הגברים שמנהלים את המיינסטרים של הפורנו, שככה מאשרים את ההגמוניה שלהם. פורנו זה אפילו לא סקס, אלא לכל היותר ייצוג שלו. ברגע שסקס עובר את האובייקטיפיקציה הזאת, שהיא הכרחית לצורך המיסחור שלו, הוא מאבד את התכונות האישיות שלו. פלא שזה מחלחל גם לדרך שבה נשים מתייחסות לגוף שלהן? מקרה קיצון של התופעה אפשר למצוא בביירות.

אבל העניין עם הפנטזיות האלה שהן מציאותיות מבחינת מי שחי/ה אותן. זה הדבר האמיתי. אם רוצים לממש את הפנטזיה או לא זה כבר עניין אחר. ההמלצה של דן סאווג' היא להיות "טובים, נותנים, ופתוחים", וזאת נראית לי כמו נקודת פתיחה דיי טובה. כדאי גם, באותה ההזדמנות, להיות פתוחים לזה שאנשים חווים מיניות בצורות שונות. הניסיון שלי הוא שדווקא אלה שהיו פחות קונבנציונליות נהנו יותר. לא כי הן היו פחות קונבנציונליות, אלא כי הן ידעו לבטא את מה שהן רוצות בלי להתבייש בזה. היכולת להבין מה זה שעובד, איזה מגע הוא זה שרצוי, ובנוסף לכך הפתיחות שנדרשת לתקשר את זה לאחר — זה לא פשוט בכלל. אבל אין דרכי קיצור.

נערי פין-אפ, ריון סבין. צילום דיגיטלי, 2011

אבל אם לחזור לאישי/פוליטי, איך יכולה בכלל להתקיים "הסכמה" בחברה פטריאכלית? או במילים אחרות, איך אשה יכולה לתת הסכמה אמיתית לפני שמתקיים שיוויון אמיתי? ואם נתנה הסכמה, האם עדיין יכול להתקיים פער באופן שבו מפורש מושא ההסכמה? קל לראות גם איך אישה שתלויה בגבר תתקשה לסרב לדברים שנמצאים מחוץ לגבולות שלה, ואיך גבר לא יתקל באותה הבעיה. זה נהיה עוד יותר בעייתי כי היכולת להגיד לא בצורה מפורשת היא לא דבר פשוט. להגיד "לא" זה מביך כמו לשמוע "לא" בתור תשובה.

עניין ההסכמה ממשיך להיות בעייתי, אבל מכיוון אחר. הדרך שבה מדברים עליה לרוב יוצאת מאותה הפרדיגמה שבה "הסכמה" היא זה שהגבר רוצה (כלומר, אקטיבי), ולאשה נותר רק לאשר או לדחות. שימור הפרדיגמה הזאת הוא במידה רבה שימור יחסי הכוח הפטריאכליים. ההנחה הזאת שהגבר תמיד רוצה והדבר היחיד שהוא צריך לעשות זה לצלוח את "מכשול ההסכמה" מצד האישה חוטא לתפישה הסובייקטיבית של האשה את המיניות שלה עצמה. במקביל לכך להגדיר רק נשים שמעוניינות בסקס מחוץ למערכת יחסים כ"משוחררות" (כניגוד של "כבולות" לגברים) פשוט משעתק דפוס אחד של התנהגות מינית גברית. אפשר אולי לדמיין מיניות שנקיה מכל זה, אבל מה לה ולמה שאנחנו מכירים מעצמנו?

הן באות, הלמוט ניוטון. צילום, 1981

אחד מהנעלמים הגדולים הוא החשק. זה עוד נושא גדול שעוד צריך לפתוח בפני עצמו. אבל משהו אחד: לפעמים החשק מבוסס על זה שאנחנו נחשקים. התשוקה מגיעה מבחוץ, ורק אז ניצתת מבפנים. הלבבות נמשכים אחרי המעשים. זו אותה החברה מהפתיחה, שהתלהבה מאיך שהחבר זיין אותה. זאת חברה אחרת שביקשה למשוך לה בשיער, וכל מי שביקשו לנהוג ביותר כוח, ביותר אגרסיביות. ככל שהמיניות יותר חזקה, ככל שהיא נעשית חייתית, אפילו אלימה, ככה היא מעוררת תשוקה גדולה יותר. לקח לי זמן לעכל את זה, זה כל כך לא "בסדר". אבל נראה שכאלה אנחנו.

מעניין שהרצון להרגיש נחשק עובד בשני הכיוונים. זה, למשל, נראה לי מה שמסביר למה אנת'וני ווינר שלח תמונות שלו בטוויטר. (אולי זה נפוץ יותר אצל נשים). ההתעסקות עם האספקטים החברתיים של כניעות נשית בסקס מפספסת את זה שגם גברים יכולים ליהנות מאותו הדבר. אבל בכל אופן, להתעקש על איזון כוחות בסיטואציה שכל כולה כח שעובר מגוף לגוף זה אומר להשאר סטטיים. כלומר, לאבד את הכל. זה גם אומר להתעלם מהלגיטימיות של הסובייקט, שיכול ליהנות מחילופי הכוח, שיכול ליהנות להיות למטה. זה לא אומר שהגבר חייב תמיד למלא את התפקיד המגדרי שלו, אלא פשוט לקבל את זה שזאת אפשרות, שאפשר מדי פעם לבחור לשחק בה פשוט כי זה יכול להיות כיף — בלי להבהל מהמשמעויות הפוליטיות של זה. אולי צריך להתעקש פחות על איך זה צריך להראות בעולם אידאלי של שיוויון מגדרי, ובמקום זה להקשיב יותר למה שיש לנו עכשיו.

ג'ף מלקק לאילונה (מתוך הסדרה "מייד אין הֶבֶן"), ג'ף קונץ. זכוכית, 1991

אני כותב מתוך ידיעה שאני לא אסכים עם חלק ממה שכתבתי כבר בעוד שבוע, וכותב גם דברים שאני לא שלם לגביהם כבר עכשיו. שורה תחתונה עוד אין, וטוב שכך.

מוקדש לבלוג יחסי מין.

6 מחשבות על “תמשוך לי בשיער

  1. לכבוד הוא לנו שהקדשת את הפוסט לבלוג שלנו! איזה כיף.
    המסר הכי חזק שמצאתי אצלך בטקסט, הוא שימת הדגש על השוני בין אישה לאישה, בין גבר לגבר, בין סיטואציה לסיטואציה. כל כך קשה להכליל כשמדברים על מיניות, ועל שוויון מיני (שקשור לזה החברתי), וכל כך קשה להגיד "נשים רוצות", "גברים רוצים", כי כשכל אחת מאיתנו נשארת עם עצמה – זה עולם ומלואו של דקויות ורצונות ופנטזיות.
    בהקשר הזה, הפנטזיות הן באמת עולם מדהים של מין שלפעמים לא קשור למציאות – בעיקר פנטזיות של מין כוחני או אונס, רווחות אצל נשים רבות אבל די ברור שרובן ככולן לא ירצו שהפנטזיה תתממש כמות שהיא. ואני חושבת שדווקא פנטזיות הן תוצר של תפיסות חברתיות על מין, ולכן מעניין לעמוד על הפער בינן לבין המציאות – שבמציאות, רוב הנשים רוצות פרטנר קשוב ופתוח (גם רוב הגברים). באמת "טובים, נותנים ופתוחים".
    חבל שהפוסט שקישקשתא נתנה אליו לינק מעליי, ירד. היה בו תיאור מדהים של סקס שמתקיים בהדדיות מושלמת, של נתינה וקבלה מסונכרנים ומענגים. אני חושבת שהרבה מאוד נשים וגם הרבה מאוד גברים, לא יודעים שהם לא חווים מין כזה. אחרי שאני אישית חוויתי דבר כזה, אני מתקשה לדמיין לעצמי מצב בו אני מדברת כמו החברה שלך מתחילת הפוסט, בקטע של "הוא זיין אותי וזה היה נפלא". אני לא מתיימרת לדעת משהו עליה ועל חוויותיה, אבל זה מה שאני מרגישה – שההדדיות עולה על כל "זיון" פנטזיונרי-פורנוגרפי שבו כל התנועות נעשות "כמו שצריך" וכו'. אגב, גם בתוך הדדיות יכול לבוא לידי ביטוי הכוח שהוא כורח המציאות של יחסים מיניים, אבל איכשהו זה שונה, ובאמת לא קשור לתנוחה ספציפית (ע"ע גבר למטה). קשה לי לומר איך.
    לעולם לא נהיה נקיים ממה שקורה מחוץ למיטה בזמן שאנחנו עושים סקס. זה שם וזה מה שעושה את הסקס מה שהוא גם כן. הלוואי שנלמד רק יותר לשים לב כמה אנחנו מתביישים – ברצונות, בחוסר הרצון, בצורך, בחוסר הצורך. ברצון לומר "כן" למשהו מסוים, לרצון לומר "לא" נחרץ, לרצון להימנע, לרצון להיות באינטימיות פיזית שאינה עומדת בכללים המוכרים של סקס. הלוואי שעל זה כולנו נוכל להתגבר, ולמצוא את הפרטנר/ית שיאפשרו לנו את המרחב הבטוח להקשיב לעצמנו.

    אם תמשיך לכתוב טקסטים בכיוון הזה, נשמח גם לארח אצלנו, אם תרצה.

    • נראה לי שהעניין הוא שיש הרבה דרכים שבהן אפשר לעשות סקס.

      אפשר לבלות יום שבת בצהריים עצל במיטה ולראות איך הצבע של האור משתנה לקראת השקיעה, איך הצללים נעים סביב הקימורים של הגוף. לגעת בעצלתיים איבר אחרי איבר, ללטף ולמשש, להקדיש את הזמן למין אוראלי מפנק, לתנות אהבים באיטיות ולהשאר חבוקים בהדדיות מושלמת עם חיבור שגואה ודועך במשך שעות.

      אפשר גם לבלות את ערב שישי עם חברים, ושיד אחת תגשש במעלה הירך מתחת לשולחן או ברגע אחר של פרטיות מזדמנת תרד קצת מתחת לאיפה שמהוגן לחבק בגב. ואז עם המתח שהצטבר כשחוזרים הביתה לטרוק את הדלת ובלי להוריד את כל הבגדים לדחוף מול הקיר במסדרון ולהזדיין כאילו שלחכות עוד שתי דקות זה יותר מדי. כאילו שאין את מחר, כאילו שאין את שבת בצהריים.

      להצמד לאיזשהו פורמט מסויים (וזה לא התנוחות שהן העניין, אלא הגישה) זה מתכון לשיעמום. זה לא שאותה החברה מהפתיחה תמיד ככה או תמיד אחרת. לפעמים אני מדבר איתה על זה, והדבר העיקבי העיקרי ביחסים שלהם זה שהוא עדיין תמיד מכין לה ארוחת בוקר. (בסוגריים, אגב סטריאוטיפים של המאה ה-21, היא רופאה והוא עובד מטבח. אנחנו קוראים לו "מערוך הזהב".) פתיחות ומשחקיות ודינמיות זה העניין, והמשמעות של הדדיות היא גם לקבל כאפשרות את זה שלא מעוניינים בסימטריה.

      יש הרבה סיבות שבגללן אנחנו עושים סקס, ותשוקה ותאווה הן חלק לא קטן מהן. ולפעמים, לא תמיד, יש קשר בין תשוקה וחשק לכוחניות. עדיף להכיר בקשר הזה, ולהפתח לאפשרות שהוא יכול להיות מהנה, מאשר להתבייש בזה.

      • נראה לי שאנחנו מסכימים, ושגם סיימנו באותה נקודה בדיוק – הבושה. שהכי חשוב לא להתבייש – והיריעה קצרה מלהכיל את הדברים שאנחנו מתביישים בהם על בסיס יומיומי, וכמובן כשזה נוגע לסקס. וזה על דרך השלילה ועל דרך החיוב – לא להתבייש להגיד שאנחנו לא רוצות דברים מסוימים, ולא להתבייש להגיד שאנחנו כן רוצות דברים אחרים. ולא תמיד אותו הדבר. אבל גם לא להתבייש בדברים שאני רוצה, תמיד צריך להיות עם מישהו שאני יודעת שאני סומכת עליו במאה אחוז, שלא יעשה שימוש לרעה ברצונות ובתשוקות שלי. כלומר, מישהו שיודע לשמוע לא וכן ואולי ואת כל הקשת של הדברים, בלי שאני אצטרך להילחם על המקום שלי בתוך כך.

  2. פוסט מעולה, תודה. לפני כמה ימים פרסמתי רשימה ראשונה שלי ואני מרגישה שלפחות בחלקים מסוימים יש זהות והזדהות בדברים עליהם כתבנו. אני מצרפת כאן לינק לרשימה, אשמח אם תקרא. אם תהיה לך תגובה ויתחשק לך אשמח לשמוע

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s